לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


בלוג שלי, איתמר הולדר, סופר מתחיל שמפרסם סיפורים וגם שירים שהוא כותב באינטרנט. אהבתם שיר או סיפור? תנו לי לדעת מזה

Avatarכינוי: 

מין: זכר

MSN: 



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2008    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2008

שלום ולהתראות (:


שלום לכולכם. (:
ובכן,
החלטתי על פרישה זמנית מהבלוג.
אני בטוח אחזור מתישהו, אבל לבינתיים, בהביי (:

תודה לכל מי שקרא כאן,
ולמי שהגיב, גם אם זה היה במסנג'ר או במקום אחר.

מי שרוצה לשמור על קשר, המסנג'ר שלי למעלה.

תודה רבה ושלום לכולם,
~הולדר.
נכתב על ידי , 30/10/2008 17:23  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נעמה ב-1/11/2008 21:55
 



כמה שקשה לדעת


הבעיה היא לא זמנית,

הבעיה היא לא טרנדית,

היא לא קולית,

והיא לא באה מבחירה,

אבל היא ענקית.


הבעיה היא לא עקרונית,

ולא בנויה על שום פרנציפ.

הבעיות הקודמות,

כבר לא נראות גדולות.

הכל התגמד, ניהיה קטן,

העצב הקודר של הבעיות הקומדות,

כבר עבר,

כבר עבר.


הבעיה היא לא בדיוק מאיימת עלי,

מה לי איכפת? זה מתחתי.

אבל אם אני טועה, אפילו בטיפה,

הרבה ייעצבו, ומי שיעלב, גם ייפגע.


אין לי מושג כמה אצליח לשרוד,

כאשר משהו בתוכי, משכנע אותי לקפוץ,

לקפוץ הישר לשם, ולפסוק על הכל.

אבל אז, מה יהיה.. מה יהיה אם אפשל בגדול?


ודי כבר,

די לשאול את אותה שאלה.

התשובה מראש, היא לא.


כמה שקשה,

כמה שקשה לדעת.

וכמה אני מקנא מאיזה שהוא צד,

באלה שאין להם כלום. באלה שלא נכנסו לזה בכלל.

אני שונא את זה. אני שונא אותו. אני שונא אותה. אני שונא אותם.

אבל הכי הרבה, אני כועס על עצמי.

כי לא הייתה לי כלכך שליטה,

אבל בעצמי, זה מה שגרמתי.

זה.


כמה שקשה לדעת.


אני רוצה שמשהו נורא ייקרה.

משהו שאתחרט עליו,

משהו מטורף, שכולם יזכרו.


הפוסט נחסם מתגובות,

במילא היחיד שיבין אולי על מה אני מדבר לא קורא פה.

להתראות.

נכתב על ידי , 29/10/2008 14:59  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טיול בגשם


הוא הלך לו בגשם.

למההאמתשלא ידע ממש. הוא סתם, הלך לו. הוא היה מאושר, אך הגשם, כל האוירה הזאת של החושך, הקור, המים, הכל גרם לו להרגיש קצת אחרת. הוא לא ידע ממש איך לתאר את ההרגשה שלו. הוא עצוב, אבל עצב מתוק כזה, משהו שלא היה יכול להסביר במילים. או שאולי, זה בכלל בגלל כל מה שקרה בזמן האחרון. מה קרה? לא ידע ממה איך לענות על זה. אבל קרה משהו. אם תשאלו אותו מה היה ביניהם, לא יוכל להסביר. זאת אומרת, הוא יוכל, אבל אתם לא תבינו את הסיפור טוב כמו שהוא מבין, והפער יהיה גדול מדי. הוא המשיך ללכת לו, בגשם, שרק התחזק והתחזק. היו רעמים חזקים, וברקים מטורפים, אבל לו, זה לא הפריע, וההפך. הוא מצא איזה ספסל והתיישב. הוא חשב, על המון דברים. עליה בעיקר. הוא קצת התבאס, אבל רק קצת, וגם לא ממש ביאוס. מין.. משהו אחר, משהו שלא הרגיש אף פעם מלפני הפרק זמן הזה. אבל בהתאם לנסיבות, חשב לעצמו, העניין די מובן, למרות שתמיד מעצבן שדבר מהסוג הזה קורה. הרבה חברים כל הזמן שאלו אותו, מה יהיה, ואיך הולך. לחלק קטן מהם ענה בפירוט, לשאר לא. כשניסה להסביר, הכל יצא לו כלכך מלאכותי וכלכך מרוח, שהסיפור בכלל לא יצא כפי שתכנן לספר אותו. משום מה, התחיל לבכות. לא ידע ממש למה, הרי הכל הולך לו כלכך טוב כרגע, בכל דבר פשוט, בהכל! הוא לא עצר את עצמו יותר מדי, במילא אף אחד לא ייראה, גם שגשום מאוד, וגם ככה סחוט במים, וגם בגלל שברחוב לא הייתה נפש חיה. הגשם גבר. הוא כבר ראה את הכביש מתחיל ליהיות מוצף, ורק דמיין מכונית נוסעת במהירות עוברת ליידו, ומשפריצה עליו המון מים. אבל לא שינה לו הרבה, גם ככה היא סחוט ממים יותר מאשר אם היה קופץ לבריכה, ולא סבל מהעובדה הזאת. הוא ניסה לחשוב על דברים אחרים, והצליח קצת לזמזם שירים, לחשוב על סיפורים כאלה, על אנשים מוזרים, אבל לא הצליח. היה לו קר. הוא שיקשק מקור ולא יכל לזוז פרט לנקישות השיניים ולרעידות. הוא חשב על מה ייקרה אם מישהי תעבור ותראה אותו, סתם ככה, ילד יושב לו על ספסל סחוט במים, רועד מקור, ולא זז. אבל הרחוב היה כלכך נטוש, שלא ראה את זה קורה. היה לו רק קר יותר ויותר, והגשם ניהיה חזק ברמת הטירוף. הוא הסתכל למעלה, וניסה לראות משהו בשמיים. הוא לא ממש הצליח. כל מה שראה, היה ענן אחד אפור, שהיה על כל השמיים, ככה שלא ממש נחשב ענן, וטיפות, שעפו לו אל תוך העיניים. וזה כאב, אבל המשיך כך זמן מה. הוא חשב על כל הבנות שהיה איתן, כל הקשרים שהיה בהם. הכל נראה לו כלכך חסר משמעות, כלכך קטן ולא חשוב, שכעס על עצמו. כל הבנות שהיה איתן, נישק פעם את זו, פעם את ההיא, פעם נגע בזאת, פעם בהיא, הכל היה כלכך עלוב. הכל היה ביזבוז זמן, סתם עוד קטע דפוק, קטע שלא יצא ממנו כלום. נכון, צבר נסיון, אבל הצטער על כך. הקטע הוא, שגם לפני שהיה איתם, ידע שלא הולך לצאת משהו, וידע שמבזבז את הזמן שלו על קטעים מפגרים שלא יצא מהם כלום. אבל בכל זאת הלך על זה. למה? לא ממש ברור לו, לא ברור לאף אחד. אולי בגלל הנסיון שצבר בגלל זה, אולי בשביל לאתגר את עצמו, ואולי הוא חשב שזה באמת יהיה כיף. ובכן, לא, זה לא היה. כל נשיקותיו החסרות טעם, היה מוותר עליהן. ואז, שוב חשב עליה. היא.. עליה לא חשב באותה צורה בכלל. הוא לא רצה אותה בשביל איזה סיפוק זמני, ולא רצה אותה בשביל נסיון, ולא בשביל אתגר. הוא רצה אותה בצורה שונה. אותה רצה, לא בשביל נשיקה שנובעת משיעמום במסיבה, לא אחת חסרת טעם. הוא רצה שאיתה, הנשיקה תיהיה נשיקה מטורפת, עם חושניות ותשוקה. משהו שגם, לא ממש יכל להסביר, אבל ידע על מה מדבר, נשיקה חזקה. וכן, הוא ידע שבנשיקה הראשונה זה לא יהיה ככה, וגם בשניה, ואולי גם בעשירית, או בפעם ה100, ואולי גם הנשיקות האלה יהיו גרועות, נשיקות חסרות נסיון עם הרבה רוק, אבל לא היה איכפת לו בכלל. הוא היה מוכן ללכת בקצב שלה, גם אם הוא ממש איטי, וגם אם בהתחלה הנשיקות יהיו גרועות, והכל ילך מוזר, זה לא עניין אותו. הרי גם בפעמים הראשונות שהוא התנשק, הכל הלך ממש גרוע, אבל הוא למד, וככה יהיה אצל כל אחד. היא לו קר מאוד, יותר ויותר, הוא פחד ליהיות חולה. אז הוא קם. הוא ראה דמות, בסוף הרחוב, וצפה בה קצת. הוא הסתכל טוב טוב, ולא האמין למה שראה. זאת היא! זאת היא. הוא רץ עליה, רץ כמו מטורף. כבר לא היה משנה לו, הוא רק רצה לחבק אותה ולדבר קצת, לשמוע את הקול שלה. הוא רץ, יותר ויותר מהר, וכבר כמעט נגע בה, וקצת לפני שהגיע, התחלק, ונפל על הרצפה הרטובה. הוא הרים את הראש, ולא ראה אותה. היא לא הייתה שם.


למה אני מספר לכם את הסיפור הזה? אני לא יודע.

אבל בדומה לאיש, גם אני הלכתי לטיול קטן בגשם, וחשבתי לי, על המון דברים, סיפורים, מחשבות.

ופתאום, באמצע הטיול, ראיתי איש שיושב על ספסל. רועד מקור, סחוט במים, ובוכה מפעם לפעם. אחרי שצפיתי בו קצת, הוא קם, הסתכל עלי, והתחיל לרוץ.

פחדתי, ורק עמדתי שם בלי לזוז. בסוף, קצת לפני שנגע בי, קצת לפני שהגיע, התחלק, ונפל על הרצפה הרטובה.

ניצלתי את ההזדמנות ורצתי הביתה דרך השיחים.

אבל בדרך, כל מה ששמעתי, הוא צעקות של נער, חצי בוכה, וחצי חולה, צועק לעצמו.

היא פה,

היא לא פה,

היא פה,

היא לא פה,


היא לא פה.


~הולדר.




עריכה:

אני יודע שזה קצת להפוך את הבלוג ללוח מודעות, אבל בגלל שאין לכם הרבה שליטה על מה שכתוב כאן,

מצצו לי  (ולא, זה לא נכון להגיד "תמצצו לי", זה בעתיד ואני רוצה להגיד ציווי.


בכל מקרה,

אני פותח להקה. יש זמר (שלומד פיתוח קול) יש מתופף (שמתופף כבר כמה שנים) ויש אותי, שאני מנגן על גיטארה בערך 3 שנים.

אנחנו מעוניינים בעוד גיטאריסט מישנה, ובסיסט.

עכשיו, אני יודע שגיטאריסט מישנה נשמע כמו אחד שיודע לעשות כמה אקורדים, אבל לא, גיטאריסט מישנה ינגן כמעט באותה רמה של הגיטאריסט ראשי, פשוט הוא לא מה שיוביל את המלודיה. אבל אתם לא צריכים לדאוג בעניין הזה.

לא צריך לדעת שום דבר בהלחנה או כתיבה, (אולי חוץ מסולמות, או דברים בסיסיים)

צריך לדעת לנגן ברמה סבירה, אני מניח שאם למדתם שנתיים זה מספיק.


אם אתם מעוניינים, או לפרטים נוספים בקשר לזה,

אנא פנו אלי במסנג'ר או באימייל.

מסנג'ר:

[email protected]

אימייל:

[email protected]


תודה רבה מראש למי שמעוניין,

~הולדר.


נכתב על ידי , 28/10/2008 20:40  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Holder Plepew ב-29/10/2008 07:29
 



To Die Theory


שלום לחברים הקוראים,

כמו שהבטחתי, בפוסט הזה אני אספר לכם על תיאוריה שפיתחתי בהשראת פייט קלאב בעיקר, אבל עוד הרבה דברים.

מאז ומתמיד, אני מפתח תיאוריות. לגבי כל דבר, (כמו שראיתם בפוסטים הקודמים, אפילו על נעליים XD), אבל התיאוריות שלי כל פעם משתנות כי אני לומד דברים חדשים ממנוסים וגדולים ממני. הרבה אנשים לא מצליחים להבין למה אני משנה את הדעה שלי כל הזמן. ובכן, זאת הפילוסופיה. הפילוסופיה גרמה לי לערער בכל דבר, כל דבר שההורים אמרו לי, כל דבר שראיתי שעושים, וכן, גם בתיאוריות של עצמי. ואחרי שאני מערער מספיק בתיאוריה של עצמי, אני מוצא שגם היא לא נכונה (התיאוריות שלא השתנו אצלי מאז ומעולם אחדות).

עכשיו, בשביל התיאוריה שאני עומד לספר לכם, ששמה To Die, אני צריך לתת וואחד הקדמה לתיאוריות קודמות שייבנו בסיס. הדבר הראשון שאני רוצה לדבר עליו הוא החיים אחרי המוות. האמת היא, שאין לי מושג מה יש אחרי המוות. אף אחד לא באמת יודע, כל התיאוריות מתבססות סך הכל על כלום, כי לא תוכלו להוכיח לי את זה לשום מקום. עם זאת, אני חושב שהאדם הוא פחדן מאוד. מאז שהפכנו מקוף לבן-אדם, פיתחנו מחשבה שיש בה דברים שאין לחיות. למשל, פחד מהמוות. עכשיו, אני מבין את האדם הקדמון שפחד למות. וכולנו יודעים, שלחיות כשלא יודעים משהו, וזה ממש ממש מציק לך, זה נורא. אז הוא הלך וחקר. הוא אמר לאח שלו "אם אתה רואה אותי אחרי שאתה מת, תן לי סימן" וזרק אותו מהצוק. פעם נתן סימן, פעם לא, זה לא ממש פתר את הבעיה. במיוחד שאולי לו זה עבד ולחבר שלו לא. אבל, אנשים גם יודעים טוב מאוד שאם יש משהו שמציק להם, הם משכנעים את עצמם למשהו אחר. כמו ילדה קטנה שאמא שלה צועקת עליה והיא אומרת לעצמה "היא לא באמת כועסת, היא רק רוצה לחנך אותי". עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון, זה לגיטימי ב100 אחוז ואין סיבה לא לעשות את זה, זה הטבע שלנו. והבטע שלנו, הוא להאניש דברים, כולל המוות. אז "עולם הבא" מוגדר שכזה, לא נראה לי בדיוק אמיתי, אלא שכנוע עצמי, אבל אולי יש משהו אחרי המוות, לכו תדעו. אני לפחות מאמין, שאם יש אחד, הוא לא דבר מוחשי שאפשר להבין בתור בןאדם.

אם אתם מסכימים איתי שאין חיים (לפחות לא כאלה) אחרי המוות, התיאוריה היא גם לגביכם.

נמשיך,

התת-תיאוריה השניה שלי, היא סף ההתרגלות של הבןאדם. מה זה אומר? די פשוט. אם עושים משהו ככה וככה פעמים, מתרגלים אליו, וכבר לוקחים אותו כמובן מעליו. נשמע לכם די פשוט אני מניח. תאכלו כל יום שוקולד, בסוף לא תהבו את זה. כן, הגיוני למדי. אבל לדעתי, זה הרבה יותר מזה. לדעתי, מתרגלים לכל דבר, הרבה יותר מרק הנאות חולפות. לדוגמא, מצב כלכלי. אם אני אשאל מישהו "מי יותר מאושר, עשיר או עני?" הוא יגיד לי, בלי לחשוב אפילו, שעשיר. עכשיו, אם אני מדבר רק על הנתון הזה, של מצב כלכלי, אני חושב שהוא טועה בגדול. הרי עשיר, אפילו אם לא נולד עשיר והרוויח את הונו ביושר, אחרי שנה, שנתיים, עשר שנים, מתרגל להון שלו, ולא מתלהב יותר מכל הכסף שיש לו. נכון, הוא קונה מכונית יקרה, ובית גדול, ומחשב טוב, אבל הוא לוקח את הכל כמובן מעליו. העני, בדומה לו, עושה את אותו הדבר. העני רגיל לחיות בעוני, ללכת לישון בקור, ולהסתובב עם בגדים קרועים. אחרי כמה זמן שהוא עני, זה ייראה לו מובן מעליו. אולי ביום הראשון שיהיו במצב כלכלי כזה או אחר זה ישנה משהו, אבל, שניהם יחיו בדיוק באותה "רמת חיים", או במילים אחרות, יהיו מאושרים אותו דבר. מה בכל זאת ההבדל? אם אתה עני, אתה עני. אין לך מה להפסיק, אתה עני וזהו. אם אתה עשיר, אתה צריך לדאוג להון שלך, כי אחרי שתאבד אותו, תיהיה עצוב (עד שתתרגל גם לזה).

עכשיו, בואו נלך יותר רחוק.

מוות. מישהו קרוב עליכם מת, וזה מאוד מאוד עצוב. אני לא מזלזל באף אחד, ובשום דבר, ולמרות זאת, אני חושב שהרבה אנשים לא יסכימו אם מה שאני הולך להגיד עכשיו. גם למוות מתרגלים. תנו לי להסביר את עצמי; מישהו קרוב אליכם מת, נגיד, חבר טוב שלכם. אתם עצובים מאוד, בוכים עליו, וממש, חושבים שהחיים שלכם בזבל. למרות כל הצער, אחרי כמה זמן, אתם מתעודדים פחות או יותר, כי אין מה לעשות, מה שקרה קרה. אחרי שנה, אתם עוד מתגעגעים, אבל אתם כבר לא ממש בוכים. ואחרי 10 שנים, תזכרו אותו, אבל לא תיהיו עצובים יותר, אולי תתגעגעו, אבל זה לא יהיה באמת עצב.

אני מבין שקשה להסכים עם דבר כזה, אבל אחרי מספיק זמן, אני חושב שתתרגלו לכל דבר.

עוד תת-תיאוריה אחרונה שאני עומד לדבר עליה בפוסט הזה, והיא "משמעות החיים". אני לא אחפור על זה יותר מדי, כי יש את זה **פה**, אבל לדעתי אין משמעות לחיים. אם מחפשים איזה תיאורית משמעות חיים כללית לכל בני האדם, בחיים לא תמצאו אחת, ואם כן, נורא נורא קל לערער בה.


ובכן ידידי,

הטענה שלי היא כזאת:

אם אין חיים (או לפחות חיים כאלה) אחרי המוות,

אם מתרגלים באמת לכל דבר,

אם אין משמעות לחיים,

אין סיבה לא להתאבד.


עכשיו, בטוח אחד מכם יגיד "אבל גם אין סיבה כן להתאבד", ואני אאלץ להסכים איתו לגמרי, אבל גם אין סיבה שלא. או במילים אחרות, מבחינה טכנית, אם מישהו מכוון לי אקדח לפרצוף, אין לי סיבה לפחד מלמות. ולא רק שאין סיבה לפחד מהמוות, יש כמה סיבות גם למה לחכות לו.

"אם כך", אתם בטח שואלים, "למה אחוז כלכך אפסי מהאנשים מתאבדים?". ובכן, יש כמה סיבות. הסיבה הראשונה היא כמובן יצר ההשרדות האנושי. חלק מאיתנו, ביולוגית, תמיד יירצה לחיות, לעשות ילדים, ודברים דומים, ולא נוכל להתנגד ליצרים הטבעיים שלנו כלכך בקלות. עוד סיבה מאוד חשובה, היא דת. כ90% מהעולם מאמינים באיזהשהו אלוהים, ובכל דת בערך, אומרים שאסור להתאבד, מוות הוא פשע נוראי, וכו'.


סבבה, אז אין סיבה לא למות, למה לי לפרסם דבר נוראי שכזה בכלל?

האמת, שהתיאוריה הזאת היא רק דוגמא, בכוונה לא נורמטיבית ובכוונה "מוגזמת", בשביל להראות, שבהכל אפשר לערער, ובסופו של דבר, גם בחיים שלנו.

תחשבו על זה, אצלי לפחות, רק אומרים על איזה מישהו שהוא התאבד, וכבר יש הרגשה רעה כזאת, למרות, שאם חושבים על זה, לך תדע מה עבר עליו.

לך תדע, אולי הוא סתם עוד אחד שחשב לעצמו "למה לא?", ותכלס, די צדק.

אני הגדרתי לעצמי לא להגיע לנושא המוות בפילוסופיה, כי זה הרי ברור שאי אפשר באמת להוכיח אחרת, וגם אי אפשר להוכיח לטובת,

אבל בעצם,

בשביל מה יש פילוסופיה, אם לא בשביל לשגע אנשים?

"בפילוסופיה יש איןסוף שאלות, אבל אין תשובות. ואתם, חבורת חלאות קטנות, תשתגעו לכם ותתאבדו בגלל הבולשיט הזה" דה קארט.



תגיבו אם אתם לא מסכימים, מעניין להתווכח על זה. (:



מה הולך איתי תגידו?

נמאס לי מעצמי כבר, די!

בחיים לא הייתי מצליח להתחבר עם עצמי אם הייתי מישהו אחר, אני כלכך מעצבן,

אי אפשר פשוט.. לסגור על משהו?

האי-החלטיות הזאת כלכך מעצבנת.

אתם יודעים, אני מקנא באנשים חסרי מזל בזמן האחרון. אני מקנא בעניים, באנשים שנכשלים במבחנים,

באנשים שמתים הקרובים שלהם, באנשים שכל מה שיש להם זה חברים. אולי יש עוד משהו אחד שהייתי רוצה.

אני מרגיש נורא בגלל שאני אני.

והעצוב הוא, שאין דרך חזרה.

It's a one-way street, Trough a faceless crowed.



לילה טוב לכולכם,

~הולדר.


נ.ב.

ד"א, שמעתם את השיר החדש של יובל המבולבל?

הוא הוציא שיר חינוך מיני לילדים קטנים שהולך ככה:


מין עם שורים,

מין עם ילדות,

מין עם צעירים,

ומין עם זקנות,


פין ופוט, פין ופוט,

הו, כמה כיף להתרבות. 

נכתב על ידי , 27/10/2008 20:35  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Tomato Freak ב-28/10/2008 19:01
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: סיפורים , שירה , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל~Holder אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ~Holder ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)