הבעיה היא לא זמנית,

הבעיה היא לא טרנדית,

היא לא קולית,

והיא לא באה מבחירה,

אבל היא ענקית.

הבעיה היא לא עקרונית,

ולא בנויה על שום פרנציפ.

הבעיות הקודמות,

כבר לא נראות גדולות.

הכל התגמד, ניהיה קטן,

העצב הקודר של הבעיות הקומדות,

כבר עבר,

כבר עבר.

הבעיה היא לא בדיוק מאיימת עלי,

מה לי איכפת? זה מתחתי.

אבל אם אני טועה, אפילו בטיפה,

הרבה ייעצבו, ומי שיעלב, גם ייפגע.

אין לי מושג כמה אצליח לשרוד,

כאשר משהו בתוכי, משכנע אותי לקפוץ,

לקפוץ הישר לשם, ולפסוק על הכל.

אבל אז, מה יהיה.. מה יהיה אם אפשל בגדול?

ודי כבר,

די לשאול את אותה שאלה.

התשובה מראש, היא לא.

כמה שקשה,

כמה שקשה לדעת.

וכמה אני מקנא מאיזה שהוא צד,

באלה שאין להם כלום. באלה שלא נכנסו לזה בכלל.

אני שונא את זה. אני שונא אותו. אני שונא אותה. אני שונא אותם.

אבל הכי הרבה, אני כועס על עצמי.

כי לא הייתה לי כלכך שליטה,

אבל בעצמי, זה מה שגרמתי.

זה.

כמה שקשה לדעת.

אני רוצה שמשהו נורא ייקרה.

משהו שאתחרט עליו,

משהו מטורף, שכולם יזכרו.

הפוסט נחסם מתגובות,

במילא היחיד שיבין אולי על מה אני מדבר לא קורא פה.

להתראות.

שלום לחברים הקוראים,

כמו שהבטחתי, בפוסט הזה אני אספר לכם על תיאוריה שפיתחתי בהשראת פייט קלאב בעיקר, אבל עוד הרבה דברים.

מאז ומתמיד, אני מפתח תיאוריות. לגבי כל דבר, (כמו שראיתם בפוסטים הקודמים, אפילו על נעליים XD), אבל התיאוריות שלי כל פעם משתנות כי אני לומד דברים חדשים ממנוסים וגדולים ממני. הרבה אנשים לא מצליחים להבין למה אני משנה את הדעה שלי כל הזמן. ובכן, זאת הפילוסופיה. הפילוסופיה גרמה לי לערער בכל דבר, כל דבר שההורים אמרו לי, כל דבר שראיתי שעושים, וכן, גם בתיאוריות של עצמי. ואחרי שאני מערער מספיק בתיאוריה של עצמי, אני מוצא שגם היא לא נכונה (התיאוריות שלא השתנו אצלי מאז ומעולם אחדות).

עכשיו, בשביל התיאוריה שאני עומד לספר לכם, ששמה To Die, אני צריך לתת וואחד הקדמה לתיאוריות קודמות שייבנו בסיס. הדבר הראשון שאני רוצה לדבר עליו הוא החיים אחרי המוות. האמת היא, שאין לי מושג מה יש אחרי המוות. אף אחד לא באמת יודע, כל התיאוריות מתבססות סך הכל על כלום, כי לא תוכלו להוכיח לי את זה לשום מקום. עם זאת, אני חושב שהאדם הוא פחדן מאוד. מאז שהפכנו מקוף לבן-אדם, פיתחנו מחשבה שיש בה דברים שאין לחיות. למשל, פחד מהמוות. עכשיו, אני מבין את האדם הקדמון שפחד למות. וכולנו יודעים, שלחיות כשלא יודעים משהו, וזה ממש ממש מציק לך, זה נורא. אז הוא הלך וחקר. הוא אמר לאח שלו "אם אתה רואה אותי אחרי שאתה מת, תן לי סימן" וזרק אותו מהצוק. פעם נתן סימן, פעם לא, זה לא ממש פתר את הבעיה. במיוחד שאולי לו זה עבד ולחבר שלו לא. אבל, אנשים גם יודעים טוב מאוד שאם יש משהו שמציק להם, הם משכנעים את עצמם למשהו אחר. כמו ילדה קטנה שאמא שלה צועקת עליה והיא אומרת לעצמה "היא לא באמת כועסת, היא רק רוצה לחנך אותי". עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון, זה לגיטימי ב100 אחוז ואין סיבה לא לעשות את זה, זה הטבע שלנו. והבטע שלנו, הוא להאניש דברים, כולל המוות. אז "עולם הבא" מוגדר שכזה, לא נראה לי בדיוק אמיתי, אלא שכנוע עצמי, אבל אולי יש משהו אחרי המוות, לכו תדעו. אני לפחות מאמין, שאם יש אחד, הוא לא דבר מוחשי שאפשר להבין בתור בןאדם.

אם אתם מסכימים איתי שאין חיים (לפחות לא כאלה) אחרי המוות, התיאוריה היא גם לגביכם.

נמשיך,

התת-תיאוריה השניה שלי, היא סף ההתרגלות של הבןאדם. מה זה אומר? די פשוט. אם עושים משהו ככה וככה פעמים, מתרגלים אליו, וכבר לוקחים אותו כמובן מעליו. נשמע לכם די פשוט אני מניח. תאכלו כל יום שוקולד, בסוף לא תהבו את זה. כן, הגיוני למדי. אבל לדעתי, זה הרבה יותר מזה. לדעתי, מתרגלים לכל דבר, הרבה יותר מרק הנאות חולפות. לדוגמא, מצב כלכלי. אם אני אשאל מישהו "מי יותר מאושר, עשיר או עני?" הוא יגיד לי, בלי לחשוב אפילו, שעשיר. עכשיו, אם אני מדבר רק על הנתון הזה, של מצב כלכלי, אני חושב שהוא טועה בגדול. הרי עשיר, אפילו אם לא נולד עשיר והרוויח את הונו ביושר, אחרי שנה, שנתיים, עשר שנים, מתרגל להון שלו, ולא מתלהב יותר מכל הכסף שיש לו. נכון, הוא קונה מכונית יקרה, ובית גדול, ומחשב טוב, אבל הוא לוקח את הכל כמובן מעליו. העני, בדומה לו, עושה את אותו הדבר. העני רגיל לחיות בעוני, ללכת לישון בקור, ולהסתובב עם בגדים קרועים. אחרי כמה זמן שהוא עני, זה ייראה לו מובן מעליו. אולי ביום הראשון שיהיו במצב כלכלי כזה או אחר זה ישנה משהו, אבל, שניהם יחיו בדיוק באותה "רמת חיים", או במילים אחרות, יהיו מאושרים אותו דבר. מה בכל זאת ההבדל? אם אתה עני, אתה עני. אין לך מה להפסיק, אתה עני וזהו. אם אתה עשיר, אתה צריך לדאוג להון שלך, כי אחרי שתאבד אותו, תיהיה עצוב (עד שתתרגל גם לזה).

עכשיו, בואו נלך יותר רחוק.

מוות. מישהו קרוב עליכם מת, וזה מאוד מאוד עצוב. אני לא מזלזל באף אחד, ובשום דבר, ולמרות זאת, אני חושב שהרבה אנשים לא יסכימו אם מה שאני הולך להגיד עכשיו. גם למוות מתרגלים. תנו לי להסביר את עצמי; מישהו קרוב אליכם מת, נגיד, חבר טוב שלכם. אתם עצובים מאוד, בוכים עליו, וממש, חושבים שהחיים שלכם בזבל. למרות כל הצער, אחרי כמה זמן, אתם מתעודדים פחות או יותר, כי אין מה לעשות, מה שקרה קרה. אחרי שנה, אתם עוד מתגעגעים, אבל אתם כבר לא ממש בוכים. ואחרי 10 שנים, תזכרו אותו, אבל לא תיהיו עצובים יותר, אולי תתגעגעו, אבל זה לא יהיה באמת עצב.

אני מבין שקשה להסכים עם דבר כזה, אבל אחרי מספיק זמן, אני חושב שתתרגלו לכל דבר.

עוד תת-תיאוריה אחרונה שאני עומד לדבר עליה בפוסט הזה, והיא "משמעות החיים". אני לא אחפור על זה יותר מדי, כי יש את זה **פה**, אבל לדעתי אין משמעות לחיים. אם מחפשים איזה תיאורית משמעות חיים כללית לכל בני האדם, בחיים לא תמצאו אחת, ואם כן, נורא נורא קל לערער בה.

ובכן ידידי,

הטענה שלי היא כזאת:

אם אין חיים (או לפחות חיים כאלה) אחרי המוות,

אם מתרגלים באמת לכל דבר,

אם אין משמעות לחיים,

אין סיבה לא להתאבד.

עכשיו, בטוח אחד מכם יגיד "אבל גם אין סיבה כן להתאבד", ואני אאלץ להסכים איתו לגמרי, אבל גם אין סיבה שלא. או במילים אחרות, מבחינה טכנית, אם מישהו מכוון לי אקדח לפרצוף, אין לי סיבה לפחד מלמות. ולא רק שאין סיבה לפחד מהמוות, יש כמה סיבות גם למה לחכות לו.

"אם כך", אתם בטח שואלים, "למה אחוז כלכך אפסי מהאנשים מתאבדים?". ובכן, יש כמה סיבות. הסיבה הראשונה היא כמובן יצר ההשרדות האנושי. חלק מאיתנו, ביולוגית, תמיד יירצה לחיות, לעשות ילדים, ודברים דומים, ולא נוכל להתנגד ליצרים הטבעיים שלנו כלכך בקלות. עוד סיבה מאוד חשובה, היא דת. כ90% מהעולם מאמינים באיזהשהו אלוהים, ובכל דת בערך, אומרים שאסור להתאבד, מוות הוא פשע נוראי, וכו'.

סבבה, אז אין סיבה לא למות, למה לי לפרסם דבר נוראי שכזה בכלל?

האמת, שהתיאוריה הזאת היא רק דוגמא, בכוונה לא נורמטיבית ובכוונה "מוגזמת", בשביל להראות, שבהכל אפשר לערער, ובסופו של דבר, גם בחיים שלנו.

תחשבו על זה, אצלי לפחות, רק אומרים על איזה מישהו שהוא התאבד, וכבר יש הרגשה רעה כזאת, למרות, שאם חושבים על זה, לך תדע מה עבר עליו.

לך תדע, אולי הוא סתם עוד אחד שחשב לעצמו "למה לא?", ותכלס, די צדק.

אני הגדרתי לעצמי לא להגיע לנושא המוות בפילוסופיה, כי זה הרי ברור שאי אפשר באמת להוכיח אחרת, וגם אי אפשר להוכיח לטובת,

אבל בעצם,

בשביל מה יש פילוסופיה, אם לא בשביל לשגע אנשים?

"בפילוסופיה יש איןסוף שאלות, אבל אין תשובות. ואתם, חבורת חלאות קטנות, תשתגעו לכם ותתאבדו בגלל הבולשיט הזה" דה קארט.

תגיבו אם אתם לא מסכימים, מעניין להתווכח על זה. (:

מה הולך איתי תגידו?

נמאס לי מעצמי כבר, די!

בחיים לא הייתי מצליח להתחבר עם עצמי אם הייתי מישהו אחר, אני כלכך מעצבן,

אי אפשר פשוט.. לסגור על משהו?

האי-החלטיות הזאת כלכך מעצבנת.

אתם יודעים, אני מקנא באנשים חסרי מזל בזמן האחרון. אני מקנא בעניים, באנשים שנכשלים במבחנים,

באנשים שמתים הקרובים שלהם, באנשים שכל מה שיש להם זה חברים. אולי יש עוד משהו אחד שהייתי רוצה.

אני מרגיש נורא בגלל שאני אני.

והעצוב הוא, שאין דרך חזרה.

It's a one-way street, Trough a faceless crowed.

לילה טוב לכולכם,

~הולדר.

נ.ב.

ד"א, שמעתם את השיר החדש של יובל המבולבל?

הוא הוציא שיר חינוך מיני לילדים קטנים שהולך ככה:

מין עם שורים,

מין עם ילדות,

מין עם צעירים,

ומין עם זקנות,

פין ופוט, פין ופוט,

הו, כמה כיף להתרבות.