היינו מין שלישיה כזאת.

אני, נמרוד, ויובל. כזאת שלישיה של חברים הכי הכי טובים. היינו ביחד ביסודי, התחברנו, ומאוד התחברנו אחד לשני כבר ממזמן, כבר מהרגע הראשון. בכיתה ד' אני עברתי בית ספר ובכיתה ה' נמרוד עבר, ויובל נשאר בקודם. מאז המעבר, הכל השתנה. היינו צריכים להפגש מחוץ לבצפר כשאנחנו בכיתה ו', כל אחד סיפר חוויות, על החברים החדשים, הבצפר החדש, ויותר מאוחר גם על הבנות החדשות. עד כמה שמנסים לשמור במצב כזה על קשר, אין ספק שהוא ניהיה לפחות קצת פחות חזק. כבר לא ידענו הכל אחד על השני, כבר לא הכרנו בדיוק את אותם אנשים, והכל השתנה.

בחטיבה היה אותו סיפור, אף אחד מאיתנו לא היה באותו בצפר. ליובל הייתה חברה. חברה כזאת מכיתה ז' עד י'ב. היא הייתה החברה היחידה שלו, הנשיקה היחידה שלו, והאמת שגם אם ממש רצה, לא היה לו אומץ להפרד ממנה, הוא לא ידע בכלל איך להתחיל עם בנות, הלך לו רק פעם אחת בפוקס, איך יעז להפרד בשביל יותר טובה? לנמרוד לא הלך עם בנות בכלל. לא שזה הפריע לא במיוחד, אבל הוא לא התנשק עד עכשיו, י'ב. הוא אומר שבנות זה ביזבוז זמן, לפחות רובן, ועוד לא מצא אחת שבאמת אוהב ליהיות איתה. מה בקשר אלי? אני לא רוצה להשתחצן אבל אני הייתי מלך בדברים האלה. כבר בכיתה ז' שכבתי עם חברה שלי, ומאז עברו איזה 100 חברות. קצת התלהבתי מזה כשהייתי עם יובל ונמרוד, אבל הם לא ממש התעניינו. בטח כי קינאו ולא היה להם מה להגיד.

האמת היא שזה לא בא בקלות כלכך. בשביל להשיג את כל הבנות הייתי צריך להתאמץ. לפעמים הפסדתי דברים בשביל זה, לפעמים בנות גילו שאני מתחיל עם חברות הכי טובות שלהן בזמן שהן שוכבות איתי, וזה היה קצת לא נעים. אבל זה המחיר שצריך לשלם בשביל לזיין 5 בנות שונות בשבוע, וידעתי את זה. כשהתלהבתי על זה לנמרוד פעם, הוא שאל "תגיד, אתה בכלל נהנה מזה סך הכל?", והאמת היא שלא ממש ידעתי אם אני נהנה, אבל בכל זאת אמרתי לו "תגיד לי מה אתה מטורף? לזיין יותר כיף מכל דבר שאי פעם תעשה".

עכשיו מגיע הסילבסטר. יובל הולך לחברה שלו, יש לה בית ריק. "בטח תזדיינו כל הלילה ברומנטיות", אמרתי עם מין גיחוח שכזה, והוא רק הסתכל למעלה במין ייאוש ואמר לי "אתה בחיים לא תבין הא? אתה פשוט לא מבין". נמרוד כל סילבסטר עושה משהו מטורף עם כמה חברים, אבל משהו מטורף באמת. פעם הוא רץ ערום ברחוב עם כובע של סנטה קלאוס, פעם הוא פרץ לבית כלא והשתין על אסירים מבעד לסוגרים, והפעם בטח יתכנן עוד משהו כזה. אני, כרגיל, אמצא איזה מישהי שאני אפילו לא זוכר איך קוראים לה ונבלה את הלילה בשירותים מסריחים של איזה פאב.

הגיעה השעה 10, והייתי כבר בפאב. היו הרבה בנות שרק מחכות שמישהו יעביר איתן את הלילה בשירותים. האמת היא שתמיד היו כאלה. ראיתי איזה חמודה מהצד. "בר-מן, תביא לי איזה טאקילה איכותית בשביל החמודה בכחול שם", צעקתי בכוונה שתשמע. היא הסתכלה עלי עם מבט ביישני, והתחילה ללכת אלי לאט. היא התיישבה לידי ואמרה, "אז מה, מנסה את השיטות הישנות להתחיל עם בנות?", אני חייכתי, לקחתי את התקילה בשלוק, "עובדה שזה עובד", אמרתי בשקט, וסימנתי לו לעוד שוט.

אחרי שעה וחצי של דיבורים משעממים וחסרי טעם התחלתי להזיז את העניינים. "פאק," אמרתי בקול מתחכם, "היידים שלי מסריחות.. אני חייב לשטוף אותן בשירותים או משהו". היא הסתכלה עלי במבט של קשה להשגה. "אני מתנדנד רצח, יש מצב שתעזרי לי להגיע לשם?", היא הסכימה, וצעדנו לעבר השירותים. התיישבתי שם שותף ידיים, והיא רק לחשה לי "שחכתי את התיק, אני עוד שניה באה". אני ישבתי שם, וחשבתי קצת על מה שנמרוד ויובל עושים עכשיו. חשבתי לרגע על מה שיובל אמר לי. אני זוכר בכיתה ו', עוד הרבה לפני שגילינו את הסקס, איך הכל היה שונה. נזכרתי לרגע איך אני נמרוד ויובל שחקנו מונופול אצל חבר, איך צחקנו על יובל שהוא תמיד בכלא.

אני זוכר איך חסכנו כסף והלכנו למסעדת אכול-כפי-יכולתך וגמרנו שם איזה חצי מגש של בשר עד שהקאנו כולנו בשירותים. אני זוכר איך עשינו את עצמינו הולכים ברחוב עד שהתאספו מסביבינו אנשים ואז התחלנו להרביץ לכולם כמו חולי נפש, עד שבסוף היינו שלושתינו בבית חולים על משהו שבור. אני זוכר איך נסענו לתלאביב בלי שההורים יידעו וקיבצנו נדבות, עד שהיה לנו 100 שקל וקנינו ארוחה במאקדונלדס וחזרנו. האמת היא, שאז נהניתי. נהניתי כלכך שמאז, מאז שגילינו את כל הסקס והבנות, הכל נעלם. הרדיפה אחרי בנות.. אין מה להשוות מול ההנאה הזאת עם החברים.

פשוט קמתי ויצאתי משם. הלכתי בריחוב הריק ופתאום ראיתי מכונית נוסעת עם גג פתוח ומהגג מופיע נמרוד ערום עם צינור מכבי-אש משפריץ מים כמו מטורף על אנשים ברחוב. הוא ראה אותי והם עצרו. "אחי! בא לך לעלות ולכייף קצת?" אמר נמרוד בקול שמח, "נראה לך שאני אוותר על זה?" אמרתי ונכנסתי. הורדתי את הבגדים, והשתלבתי. אחרי כמה זמן, גם ראינו את יובל ברחוב. הוא נכנס וגם השתלב. "אתה לא עם חברה שלך?" שאלתי, "אבא שלה היה בבית והוא לא אוהב אותך כלכך.. אז הכל התבטל. "אתם יודעים?", אמרתי להם, "אני הולך להשתנות." הם הסתכלו עלי במבט מוזר, לא ממש מבינים למה אני מתכוון. "אני לא יודע אם אני אהיה כמוך או כמוך, אבל מה שבטוח, ליהיות כמוני נמאס לי".

וככה, בליל הסילבסטר, עמדנו שלושה חברה ערומים במכונית, משפריצים על אנשים תמימים מים בלחץ ענקי שמרטיב את כולם תוך שניה. בסופו של דבר שוטרים רדפו אחרינו, וגם עליהם השפרצנו קצת, וגמרנו במאסר של שבוע.

זה, בלי ספק, היה הסילבסטר הכי כיף בחיים שלי.

כמו בכל פוסט:

הסיפור לא עלי ולא על אף אחד שאני מכיר, הסיפור הוא המצאה ב100 אחוז.

סילבסטר נעים לכולם,

אני אישית, כמו שהבנתם או לא, שונא את העניין של הנשיקה ב12.

אבל איך שבא לכם, תהנו בכל מקרה ^.-

יום טוב,

~הולדר.

זאת הייתה נראית כאילו זאת תיהיה וואחד נסיעה.

איציק צעק בקשר "יש איזה אחד במרכז המסחרי, הוא לא אמר לאן הוא נוסע". ליהיות נהג מונית זה דבר שקשה להסביר איך הוא. זה נשמע כלכך פשוט, ליסוע לאן שצריך, להתווכח כל פעם על כמה שקלים, ולשמוע רדיו. אבל האמת שזה שונה קצת ממה שאנשים חושבים, לפחות בשבילו זה היה שונה. בנסיעה היה משהו מרגיע, משהו משחרר. ליסוע בחושך, בגשם, עם חימום ורדיו בתחנות מרגיעות כאלה. או ביום קיץ, לשלוף סיגריה ולתת לרוח המהירה לקחת את העשן החוצה. בשבילו זה היה כמו לשבת על ערסל בחוף הים, לשתות קוקטייל, ולהרגע.

מה שהרס לו את השלווה זה איציק. הוא היה מקבל את הטלפונים ואומר בקשר לאן ליסוע. העבודה של איציק לא הייתה כיפית ומרגיעה במיוחד, בגלל זה היה נורא לחוץ ועצבני. הוא צעק בקשר ואף פעם לא היה נחמד מדי, הוא קצת ריחם עליו. הנהג נסע לו למרכז המסחרי, נהנה לו שאיציק לא יציק לו זמן מה, ורוצה לגלות כבר מי יעלה על המונית. הוא נסע בסביבת המרכז, חיפש אנשים, ופתאום מצא איזה ילד. בן 16-17, יושב לו בצד, דיבר בטלפון, ניתק, והתקדם לעבר המונית. עוד לפני שהספיק להגיד משהו הריח הנהג את הריח החזק של האלכוהול והעשן של נרגילה מרוח עליו.

הנער נכנס, ואמר בקול שקט "לרחוב האלון בבקשה". הנהג הסכים, והם סיכמו על מונה. הנער שלף סיגריה והתחיל לעשן. הוא בטח לא שאל אם אפשר כי ראה שגם הנהג עישן, או שסתם לא היה איכפת לו. "אתה מעשן?" שאל הנהג, "כבר בגיל הזה?". הנער הסתכל עליו, כאילו מטלבת עם להתחיל לדון על זה או לתת משהו שישתיק, ובסוף אמר "הפסקתי, עכשיו זה רק מדי פעם כשעובר עלי משהו". "ומה קרה הפעם?" שאל הנהג, הוא לא רצה להציק מדי, אבל בכל זאת שאל. "סתם.." אמר הנער, "דברים לא כמו שהיו פעם".

הנהג לא ממש הבין על מה דיבר, אבל משום מה, זה עניין אותו מאוד. "ענייני בנות?", שאל הנהג. "כן, איך ידעת?" שאל הנער, והנהג לא ענה. "חברה, יש לך?" שאל הנהג. "לא.. זאת חלק מהבעיה." אמר הנער. הייתה שתיקה קצרה, הנער הטלבת קצת, ובסוף אמר "אתה מבין, אני רוצה שתיהיה אחת". הנהג ציחקק ואמר, "זה בשביל הסילבסטר, הא?" הנער גילגל את העיניים, "זה לא קשור, זה לא קשור". האמת היא שהנהג לא הבין מה יש לכל הנערים האלה מלחפש חברה כל הזמן. הם עוד ילדים, לאן הם ממהרים? שיהנו קצת מחיי הרווקות שלהם, בלי שטויות על הראש, ויחייו קצת.

"אז למה אתה צריך חברה בכלל? יש לך חברים אני מניח, לך אליהם". הנער שתק. כל אדם היה מבין שהנער חשב מה לענות ולא ממש הצליח. הוא הסתכל דרך החלון, ראה את הגשם הסוער בחוץ, עיקם את הגבות, וניסה לענות. כל הדרך הייתה שתיקה והנהג לא הציק עוד, אבל הנער ניסה למצוא מה להגיד. בסוף הנסיעה, אחרי שהנער כבר שילם, אחרי שכבר פתח את הדלת, הסתובב ואמר "כשאתה עם חברים בלילה מאוחר, כשאתה עצוב בלי סיבה מוסברת. אולי כי לילה ומאוחר, אולי בגלל העייפות, אתה מתקשר אליה, סתם בשביל להגיד לילה טוב. היא מספרת לך שהיא מתה מעייפות אז אתה מקצר, ורק מספר לה שהכל בסדר. ובסוף השיחה, היא אומרת לך שהיא אוהבת אותך. בשביל זה צריך חברה". הוא יצא, סגר את הדלת, והתחיל ללכת לכיוון הבית.

הנהג המשיך ליסוע, ואיציק צעק לו מה צריך לעשות. הוא עצר את המונית, יצא החוצה, והתקשר לאישתו. היה אז מאוחר, בערך 2 בלילה, והוא ידע שהיא ישנה. "הלו?", ענתה לו בקול עייף שבקושי מבין מה הוא עושה. "היי, זה אני", אמר הנהג ושמע מהצד השני רק התנשפות. "מה קרה?" אמרה לו באותו קול עייף. "רק רציתי להגיד.. רק רציתי להגיד שאני אוהב אותך". היא התנשפה עוד פעם ואמרה לו, "עכשיו 2 בלילה, לא יכולת לשמור את השטויות שלך למחר? אני מתה לישון..", וניתקה.

הוא שמע מרחוק את איציק צורח בקשר, וחזר למונית, כולו רטוב. הוא היה קצת עצבני וקצת עצוב, ואיציק רק החמיר את המצב. הוא התניע את המכונית והתחיל ליסוע. לפחות הנסיעה הרגיעה אותו.

קרדיט לגל איל, הוא יבין למה ^.-

לילה טוב ילדים,

~הולדר.

ישבתי שם קצת, עם כמה החברים.

ישבנו בלילה מאוחר מאוחר, אף אחד לא היה ברחוב, אף אחד. היה ריק לגמרי, אפילו חתול לא עבר שם. הסתכלתי מרחוק על האיזור התחתון של העיר, וגם שם, ראיתי אולי מכונית אחת בכל האיזור הענק. פשוט שקט מוחלט.

יש משהו מיוחד בשקט הזה, בלילה, שגורם לך לחשוב. לא רק לחשוב כמו שחושבים ביום, לחשוב אחרת. ואז נזכרתי בימים האלה של פעם. התגעגעתי לכל זה, לכל מה שהיה. לזה שיש מישהי אי שם, שבאמת איכפת לה. מישהי שבאמת רוצה לדעת מה אני חושב עכשיו, מה אני מרגיש, אם כיף לי. מישהי שאשכרה מתגעגעת אלי, שהייתה רוצה ליהיות איתי. מישהי שאוהבת אותי.

שלפתי את הפלאפון מהכיס, הסתכלתי, ולא היה כלום. לא אסאמאס, לא שיחה, סתם, השעה, התאריך, כרגיל. הסתכלתי קצת בספר טלפונים. ממש רציתי לשלוח למישהו איזה אסאמאס מטורף כזה, סתם בשביל שיקרה משהו, לדבר עם מישהו. מצד אחד, היה מאוחר מאוד, ומצד שני חופש, לא חשבתי שמישהו באמת ישן עכשיו. בסוף לא יכלתי להתאפק, שלחתי לה אסאמאס. לא משהו רציני מדי, סתם כזה, לשאול מה קורה, לא יודע למה אפילו. חיכיתי וחיכיתי עם העיניים לתוך הפלאפון, ולא קרה כלום. שוב, השעה והתאריך המזדיינים.

חזרתי לשבת ליד החברים, די מיואש, וגם הם. למה הם? אני לא בטוח, כל אחד והסיבה שלו. אני מניח שלפעמים כיף גם להתבאס באמצע הלילה ככה עם חברים. אדם שלא מתבאס די משועמם, כל דבר נמאס בסוף, גם ליהיות מאושר, לא? מוזר כמה זה משנה אם יושבים בבית וחושבים ואם יושבים עם חברים בחוץ ושותקים וחושבים. עם חברים הכל שונה, הכל. המחשבות באופן שונה, הדברים שאומרים, מה שרואים.

אחרי כמה זמן, חזרנו הביתה, חתיכת הליכה. דיברנו על כל מני דברים, אבל האמת, כל אחד היה די תקוע בעצמו ובחרא שלו, הרי כל אחד הכיר כלכך טוב את הבעיות של השני שזה כבר שיעמם. כל אחד ייעץ כבר את מה שחשב, ואמר את מה שחשב שיעזור, ולא היה כבר מה להגיד. הדרך הביתה הייתה ארוכה, חשוכה, ולכל אחד היו דמעות בעיניים. דמעות שהן חצי של אושר, כאלה שמחייכים כשהן יוצאות, כאלה שנותנות תקווה להמשך. אבל חצי של דכאון, שפשוט נותנות להרגיש שאין עוד מה לעשות.

ובבית, הלכתי למיטה, נשכבתי עם הפנים לתיקרה, והסתכלתי בעיניים פתוחות למעלה, למרות שלא ממש ראיתי משהו. חשבתי על כל הדברים שעוברים עלי, על התוכניות שלי. המחשבה הייתה שונה מאוד בלי החברים. לא הייתי שמח, ולא הייתי עצוב, הייתי מאושר בדרך שלי, בדרך המוזרה שלי. נשכבתי על הצד, בהיתי בקיר, והעיניים שלי התחילו להסגר. שניה לפני שהן נסגרו שמעתי צליל כזה מוזר. פתחתי את העיניים וראיתי שהפלאפון שלי זז. פתחתי אותו וראיתי הודעה חדשה, ממנה, החזירה לי על הקודמת.

הסתכלתי בהודעה, ובאותו רגע, עלה לי חיוך על הפנים. הייתי מאושר. סגרתי את הפלאפון, שכבתי כמו במצב הקודם, עצמתי את העיניים עם חיוך ענק על הפנים, דמעה או שתיים של אושר, וכאילו היה מישהו בחדר, הרגשתי לחישה קטנה באוזן. "אני אוהבת אותך, אני באמת באמת אוהבת אותך".

ושוב, כמו בכל פוסט:

הפוסט לא עלי ומומצא לחלוטין, כשאני אומר "אני", אני מתכוון לדמות בסיפור.

לילה טוב ילדים, תתנהגו יפה.

~הולדר.

נ.ב.

אני יודע שהפוסטים האלה קצת מוזרים, אבל אני אחזור לעצמי עוד כמה זמן.

נדבר ^.-

נמאס לו.

כבר מזמן הוא הרגיש ככה, אבל זה היה הקש ששבר את גב הגמל. הוא פשוט ישב וחשב. הוא הוציא את כל מה שהיה לו בפה, הכל. הוא דיבר על נושאים שונים, על כל מה שעבר לו בראש.. הוא דיבר על כל הבנות האלה, על כל מה שקרה לו בזמן האחרון, ובכה. בחוץ הוא לא, אבל בפנים, בפנים כן. אם תשאלו אותו למה, או תגידו לו שזה הומואי, הוא לא ישים עליכם זין, ובכלל לא יטרח לענות, שזה מעשה אגואיסטי למדי.

כבר לא היה לו כוח לעמוד, כבר היה לו קר מדי בשביל לשבת, והיה רטוב מדי בשביל שישכב. לא היה לו נוח, ובכל דרך הרגיש שעומד להתמוטת. אבל היה לו כלכך כיף, כלכך כיף שסוף כל סוף, הוא נהנה ככה. סוף כל סוף, הוא יכול פשוט להנות, ככה, פשוט. בלי לבכות על הבעיות שיש לו, בלי לבכות על המצב עם ההורים, החברים, החברה, בלי לדאוג לכלום. שום דבר כבר לא עניין אותו, הכל חלף על פניו. הוא חשב על כל מה שקרה, על איך שפעם הוא כלכך התרגש מכל הקטעים והבעיות, על כמה תמימות הייתה, ועכשיו אינה. הוא כעס על כלכך הרבה אנשים, כלכך הרבה שאי אפשר לספור, אבל ידע שאין מה לעשות.

הוא עמד להתייאש, ומצד שני, כלכך נהנה. היה לו רגע של שקט מוחלט, מהכל. פשוט שקט ושלווה, יושב עם חבר או שניים, מסתכלים על השמיים, על הנוף, מוציאים מילים מהפה בלי חשבון, והוא מתרגש. מתרגש שעומד לבכות, וכל זה בלי סיבה מיוחדת. כבר לא היה איכפת לו מכל המצב המסובך הזה שיש לו, כאילו מיליון קשרים של מיליון חוטים קיימים לו בראש, וברגע אחד, כל החוטים מסודרים בשורה לפי הגובה.

וכל האנשים האלה שבחיים שלהם לא עשו משהו כזה, לשבת עם חברים ככה, לדבר ככה, להוציא מילים ככה, לבכות אחד עם השני ככה, הוא הרגיש שהאנשים שבחיים לא עשו את זה, לא יכולים להתנשא. אבל בניגוד למה שרצה וחשב, כל האנשים האלה דווקא כן התנשאו, התנשאו ברמות הטירוף. התנשאו כלכך שהיה מגעיל לשמוע, התנשאו כלכך שכבר לא היה נעים ליהיות לידם.

והוא כבר חצי נרדם, עם חיוך ענק על הפרצוף, חצי בוכה, עם דמעות, והוא מאושר. הוא, אולי בפעם הראשונה בחיים, באמת מאושר. בלי שום אישה לידו, בלי אהבה ממנה. בלי הרבה כסף עליו, ובלי אוכל טוב. הוא בלי בגדים מי יודע מה, ובלי משפחה. הוא רק הוא, והחבר-שניים שלו. הוא והחברים, שלפי מה שהרגיש, גם הם היו מאושרים. וזה מה שהיה צריך, זהו.

מהיום התחיל שינוי. מהיום, הכל יהיה טוב יותר.

אל תשאלו אותי על מה הסיפור, הוא לא עלי כמובן.

ואל תשאלו אותי מה המסר, כי אני בעצמי בקושי יודע.

אבל הרגשתי צורך לכתוב את כל זה.

לילה  טוב אגוזים,

חג נפלא,

וחופש נעים.

~הולדר.