המילים לא מתגלגלות לי נכון על המקלדת. יש לי יותר מידי מה להגיד. יותר מידי, ובסוף לא יוצא כלום. רציתי לכתוב פוסט ולהקדיש אותו לכם, ה"אנשים שבחיי"D:, כי פתאום חזר לי המצב רוח. מכל מיני סיבות, שונות ומשונות. אבל בסוף החלטתי לא לעשות את זה. למה? לא כי אני לא אוהבת אתכם. לא כי אתם לא חשובים לי. אלא כי ידעתי שזה יקשה עליי, כי לא יהיו בזה רק דברים טובים. ידעתי שזה יקשה עליי, כי יש שם יותר מידי זכרונות. ידעתי שזה יקשה עליי ללכת.
חוץ מזה, אני מתוחה. קצת עצבנית, אולי. אבל בעיקר מתוחה. כן, כן, בגלל התיאטרון. הוא עדיין לא אמר לנו תפקידים, והתבטלו לנו כבר די הרבה מפגשים. אבל חבל שלאף אחד מאיתנו את האומץ לדבר איתו ולהטיח בו את זה, חבל.
ומתוך כל זה, מה יצא? שיר! סוף סוף מוזה, הגיע הזמן, לא? וזה אפילו קיבל אישור מיואבי במחשבה שנייה, הוא אמר שזה "חזק"><", משירה ומאבישג. אז החלטתי שזה בהחלט ראוי לפרסום בבלוג. לשיפוטכם:
רגילים
תדעו - כולכם עקומים, ורק אני ישרה
אל תגידו שאתם דומים, אבל אני מוזרה
ולא אכפת לי שתדעו שנמאס לי מהכל,
שאני רוצה לברוח
לפול
לשכוח
לקום
לצרוח
רק לא לגדול
ולא אכפת לי שתדעו שאני מאושרת,
שאני רוצה לצעוק
לבכות
לצחוק
לראות
להיות
רק קצת אחרת
כי כולכם עקומים, ורק אני ישרה
תבינו – אתם דומים, אבל אני מוזרה
ובא לי לשבת על גג העולם
לצעוק ולצרוח שתשתקו כולם
לחכות לאביר עם הסוס הנעלם
שיבוא ויציל אותי מעולם כה מושלם
דעתכם תהיה נהדרת כתמיד.
3>
טלם.
נ.ב [שולט]
בר שלי, יפה שלי, גם אם אנחנו לא מדברות כבר יותר מדקה - אני אוהבת אותך. 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
