לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



כינוי:  Abschiedsbrief}

מין: נקבה

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2011    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2011

Live Unbruised.


אין ספק שאני צריכה לקבל את פרס בלוגרית המאה.

כלומר, ברור. אמרתי לעצמי שאני אשתמש בבלוג כדי לפרוק את כל הגיגי הכה מתוחכמים בנוגע לחיים בכלל וללימודים בפרט, ולסרטים ומוזיקה ושיט כזה, ואני לא עושה את זה כי אני שוכחת מהדברים שאני אומרת לעצמי שאני אעשה, וגם אני עצלנית, וגם דוחה הכל לרגע האחרון.

באט אניוואי.

 

היום ישבתי וחיטטתי קצת בגיבוי של הבלוג הישן-ישן שלי, לפני שהחלפתי מספר, הבלוג הראשון שהיה לי בישראבלוג. זה היה בשנת... 2005 בערך. ומקריאה לאחור ניכרים מספר דברים- א. כתבתי כמו פקאצה. זה מאד עצוב. אני בטוחה שחשבתי שאני מתוחכמת אבל במבט לאחור- פחות.

ב. הייתי יצור אומלל ואפל מלא בדכאון, גשם, עצב, ורגשות עזים. אני לא מבינה איך אנשים סבלו אותי. כלומר, אני יודעת שעברתי תקופה לא-מאד-טובה בתיכון. אני זוכרת איך זה היה להיות שם, ולהיות עצובה, ולהרגיש הכי מסכנה בעולם. אבל מיי גאד. לא ידעתי שככה הרגשתי שהרגשתי. זה גורם לי להרגיש שני דברים. אחד מהם הוא צער מאד גדול על הנערוּת שלי שחמקה לה ככה בין האצבעות שלי. חבל לי נורא שלא היה לי אז את הבטחון שיש לי היום, שכולל גם את היכולת לזייף בטחון עצמי ברגעים שבהם אין לי כזה.

השני הוא הכרת תודה רצינית לקוסמוס ולמוח שלי שהצליחו לעבור את השנים האלה בשלום. אני לא אשקר, אני עדיין מרגישה עצובה מאד לפעמים. אני עדיין מרגישה קצת כמו הילדה הדכאונית בת ה-17 שהייתי, אבל בהתחשב בנסיבות ובמשתמע מהבלוג ההוא... וואו.

ג. אנשים אהבו אותי דכאונית. מה זה אומר עליי עכשיו?

 

כשקראתי הציפה אותי תחושת נוסטלגיה מדהימה. פתאום נזכרתי בכל האנשים האלה שהגיבו לי לבלוג. אלה שהמשיכו להיות חברים שלי גם בחיים, אלה שחברים שלי עד היום, אלה שהיו רק חברים אינטרנטיים אבל כאלה משמעותיים מאד, אלה (זה.) שיצאתי איתם לדייט אחד ביזארי לחלוטין, אלה שאני מעדיפה לשכוח.

חיפשתי חלק מהם בפייסבוק (כי אני סטוקרית, כמובן.) וחלק מצאתי, וחלק לא. וזה היה מאד מצחיק לתת פרצוף לכינוי שהכרתי לפני כל כך הרבה זמן. זה היה היתרון הגדול ביותר בבלוג הזה. ההרגשה שאתה לא לבד.

 

מעניין אם אני אתמיד בכתיבה אז אנשים גם יתמידו בקריאה והעניינים יחזרו להיות כמו אז.

או שאני צריכה לחזור להיות דכאונית?

 

Peace out,

לילה טוב!

 



נכתב על ידי Abschiedsbrief} , 29/11/2011 00:01  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAbschiedsbrief} אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Abschiedsbrief} ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)