'אור.. אור אני מצטערת. כן, אני אוהבת אותך. אני מצטערת, זה לא אותו דבר, אני לא אותו דבר.. אני רואה אותך אחרת, רואה אותי אחרת.. אנחנו לא יכולים להישאר ביחד.. אור, למה אתה שותק?'

'אין.. אין לי מה להגיד'

'רואה? ככה תמיד היית אין לך מושג כמה זה בלתי נסבל, השתיקות האלה, מה הבעיה שלך תגיד מה אתה חושב, מה אתה מרגיש מה אתה רוצה למה אתה כל הזמן שותק ומסכים עם כל מה שאומרים לך? מה יהיה איתך..?'

'אני מצטער..'

'אל תצטער, אין לך על מה, אחרי הכל לא עשית כלום, ובאמת לא עשית כלום!'

'אני מצטער..'

'אור! דיי, זה נמאס!'

~טו טו טו טו~

'אני לא מאמינה....'

'מור, אני מתגעגעת.. למגע שלך, לנשיקות שלך..'

'גם אני אלייך יפהפייה.. גם אני אלייך, מתי את באה? אני חייב לראות אותך..'

'היום?'

'כן, נשמע לי טוב'

יום אחרי שנפרדתי מאור הלכתי למור, מן.. נחמת פרידה שכזאת.. הגעתי, ובלי יותר מידי דיבורים השכבתי אותו ונשכבתי לידו הוא כרגיל התחיל עם ליטופים, דיבורי סרק על שטויות רק להעביר את השתיקה, לא יכולתי יותר סתם להסתכל עליו, התחלתי לנשק אותו הוא משך אותי לישיבה, נישק את הצוואר, הצמרמורת עטפה את כולי, פתח את החזייה במיומנות, הוריד את החולצה בשניות לפני ששמתי לב, הייתי חצי ערומה והוא מעליי, לא מפספס פינה בגופי, מלטף וממשש הכל, מנסה להגיע אל מתחת לתחתון;

'לא, לא.. היום לא..'

'דיי נו.. בבקשה.. אני כל כך אוהב אותו.. בבקשה'

'חחח נו דיי ביקשתי'

'תני לי סיבה אחת הגיונית'

'אני לא נהנית'

'חחחחחחחחחחח אמרתי הגיונית'

'חח נו דיי בבקשה..'

'נווו הוא כמו המר בלופר שלי..!'

'חחח מה שתגיד'

אחרי שכנועים וניסיונות רבים הוא הצליח וכמובן שנהניתי, לא יודעת למה לא רציתי, לא הייתה לי סיבה, פשוט, רציתי למשוך אותו קצת, שיתאמץ בשבילי, מה יש?;

'מתי את הולכת לפנק אותי?..'

'חכה זה בא בשלבים'

ניסיתי פעם אחת לעשות את זה כמו שצריך, בעצמי, בלי שהוא יתאמץ בכלל, הפכתי אותו על הגב, התיישבתי עליו ולאט לאט ירדתי לכיוון המכנס שלו תוך נשיקות וליקוקים, עם השיניים פתחתי כפתור אחרי כפתור ובעדינות משכתי את המכנס מעליו, וגם את התחתון עם עזרה קטנה של השיניים.. פה אני כבר באמת לא אפרט, עשיתי את מה שעשיתי ואין ספק שהוא נהנה, באיזה שהוא שלב חזרנו למצב שהוא שוכב מעליי.. הוא התחיל לרדת לכיוון המכנס;

'וואווווו עצור! כל-כך לא!'

'למה? אני בחיים לא יבין אותך..'

'ככה, פשוט לא! אתה מכיר את תסביך ה"אל-תראו-לי-את-הרגליים" שלי אז דיי, בבקשה..'

'מצטער יפה, הפסד שלך..'

האמת? אני ממש רוצה שהוא יעשה את זה, במיוחד באותה שניה, אבל אני פשוט לא מסוגלת שיראו את הרגליים שלי, תסביך ישן ועצוב... שמונע ממני כל-כך הרבה הנאות.. רר..

אבל לא נורא..

עוד דבר, איפה ירון נעלם אתם שואלים?.. טוב, הסיפור הקטן הזה שלא ממש היה קיים אף פעם... נגמר.. הוא פשוט מתרחק ממני כמו מאש, והאמת?, הפסד שלו (:

ועכשיו, קדימה מיסטי – להשתולל! או להשתרלל P:

נ.ב -

התמונה בצד.. זאת אני! במלוא הדרי.. אם אתם מבינים למה אני מתכוונת..