אז מיסטי שוב כאן.. והפעם יש לה המון מה לספר.

ולאד.. טוב, עם ולאד הסיפור שלא התחיל נגמר מהר מידי ואיתו נשאר טעם חמוץ בפה, של החמצה, אבל היי! לא הפסדתי כלום אחרי הכול, אז על מה אני מתבכיינת? הפסקתי לעבוד כי חזרנו ללימודים ואין לי ראש לעבודה, ככה שהעניין עם ולאד באמת תם, ותמו להם רומני הקיץ ועם בוא החורף מתקרבים ובאים רומנים לוהטים מתחת לשמיכות.

הנסיך שלי.. הנסיך שלי התגלה כאידיוט עם תעודות. חזר לאקסית שלו, אבל לפני זה הספיק לסטור לו;

'אתה חתיכת שמוק ובחיים שלי לא פגשתי אדם יותר גועלי ונבזה ממך. בא לי להקיא עלייך'

הוא השפיל ראש;

'את צודקת.. אני מצטער, זה לא מגיע לך'

'את צודק, זה בהחלט לא מגיע לי, אידיוט'

על מה אנחנו מדברים לעזאזל? הוא השלה אותי. החמיא והחמיא והכניס לי מחשבות לראש, ולעזאזל! נפלתי בפח, האמנתי, נשביתי בקסמו, והוא ככה, זרק הכול לפח;

'מאמי.. אתן.. את וסיוון, ידידות שלי'

תגידו מה שתגידו, הוא קיבל את מה שמגיע לו.

עידו, השמוק. הוא סתם חתיכת שקרן גועלי, הלוואי והוא היה נשאר כמו שהוא היה כשהיינו ביחד.. האמת? אני היחידה שהוא אי פעם באמת אהב, ובלי להישמע מתנשאת, זה נכון, זה פשוט נכון, מקווה בשבילו שזה לא יישאר ככה, הוא נהפך לשקרן בוגדני ורודף שמלות, חצאיות, מה שבא ברוך הבא! אני מרחמת עליו.

בלונדי.. טוב... בלונדי לא עונה לטלפון.. יום יבוא ואני אנסה להתקשר שוב.. בינתיים, כיף שהגאווה שלי מונחת אצלי בכיס.

אור.. אחח.. אור. ראיתי אותו יושב בנהרייה, במסעדה סמוכה לזו שאני עובדת בה, הוא ישב שם על הספה, דיבר בחביבות וחיבק איזו זונה עלובה שרציתי לחנוק למוות במו ידיי, לא צריך שום רוצח שכיר, סימסתי;

'יפה לך'

'מה?'

'יושב ב_ _ _ _'

'איפה את? חוצפנית אני פוחד'

הוא לקח את אחותו, כן, הזונה העלובה ההיא, ובא למסעדה שאני עובדת בה;

'יואוו מה אתם עושים פה??'

'יום הולדת לבן משפחה..'

'עד מתי אתם פה?'

'עכשיו..'

'מה? אבל..'

'כן אני יודע, מצטער..'

'לא נורא... אז.. ביי.'

'כן.. ביי..'

בכיתי, בכיתי הרבה, צבוע מצידי מה? טוב, אני לא שולטת בזה.. אני אוהבת אותו, כל כך אוהבת, הוא כל כך אמיתי וטהור, ומצחיק וחכם ואלוהים אין לו שום מגרעה חוץ מההליכה המטופשת הזאת שלו;

'אני.. אני אוהבת אותך. ולא, לא במובן שאתה חושב.. אני מאוהבת בך.. תמיד אהיה.'

'אני.. אני מצטער חשבתי שאנחנו באותו מקום'

'אני יודעת.. זה בסדר.. רק מעניין אותי.. איך ידעת שאתה לא אוהב אותי יותר?'

'ברגע.. ברגע שיכולתי להסתכל על מישהי אחרת בלי להגיד "מיסטי הרבה יותר יפה ממנה"..'

נשברתי;

'אני מצטערת, חייבת לנתק, לילה טוב'

'רגע!'

בכיתי לתוך הכרית כמו שבחיים לא בכיתי, התפללתי כל הלילה כמו שמעולם לא התפללתי, פנטזתי כמו שמעולם לא פנטזתי, רציתי כמו שמעולם לא בערה בי התשוקה הזאת, הרצון הזה, שהוא יהיה פה שוב, כמו תמיד, לידי, לצידי.. שיחבק ויחזיק את היד וירים את הראש ויגיד "יהיה בסדר" אני אוהבת אותו, כל כך אוהבת..

אבל דיי, זה נגמר. זה מאחוריי.. זה מאחוריי..

ריבן.. אני מצטערת, אני משנה לו כינוי, רוסיק נשמע יותר טוב (:

טוב, מצחיק איך שהכול מתהפך;

'אני לא יודע מה עשית לי.. את מטריפה אותי, אני מתגעגע אלייך כמו שבחיים לא התגעגעתי לאף אחת, אני ללא מפסיק לחשוב עלייך בחיים לא הרגשתי ככה, בחיים לא רציתי ככה בחורה, בחיים לא רדפתי אחרי בחורה, מה עשית לי?'

נפגשנו כמה פעמים, והיו לנו כמה שיחות מעניינות;

'אני.. חושב שאני מתאהב בך..'

'מה זאת אומרת מתאהב?'

'..בדיוק מה שזה אומר..'

'כמה פעמים אהבת בחיים שלך מישהי?..'

'אף פעם.. אולי פעם אחת.. אבל זה היה מזמן..' הישיר אליי מבט, הרים לי את הראש '.. בחיים לא הרגשתי ככה'

'אני לא יודעת מה להגיד'

'אל תגידי כלום.. אני אסתפק בחיוך'

הוא מדהים.. פשוט מדהים, החייל שלי;

'תגיד זה לא מפדח אותך?'

'מה?'

'לא יודעת.. אני ידה בת 16!'

'חחח להפך אני מתגאה להגיד שאני יוצא עם ילדה בת 16.. את מתפדחת להגיד שאת יוצאת עם מישהו בן 19?'

'אני.. יוצאת עם מישהו בן 19?'

'לא יודע.. את רוצה לצאת עם מישהו בן 19?'

הוא כעס, כי סיננתי;

'אני מצטערת.. זה לא היה במכוון.. באמת שלא! סולח לי?..'

נצמדתי אליו, הבטתי לו בעיניים והרמתי על פרצופי את המבט הכי מתוק שיכולתי לגייס;

'ממ.. לא יודע'

השפתיים שלו מעולם לא נראו לי קורצות כל כך, נשכתי את שפתיי בעדינות, עליתי על קצות האצבעות, ולאט לאט ובעדינות, נישקתי אותו ארוכות, ובגלל שקצת קשה לשמור על שיווי משקל, מעדתי מעט;

'תיזהרי נסיכה'

תפס אותי חזק מהמותניים, הצמיד אותי אליו, הרגשתי איך גופינו הופכים לאחד;

'ועכשיו.. סולח?'

'ממ אני לא בטוח..'

הצמיד אותי אליו לעוד נשיקה ארוכה, והוסיף קורטוב של חן אישי עם נשיכה קלה בשפה התחתונה;

'אני חושבת שאני אלך..'

'את לא הולכת לשום מקום'

תפס לי את היד ואחז בה חזק, לא שהיה צורך - לא הייתי עוזבת גם אם היו מצמידים לי אקדח לרקה, העביר יד אחת בשערי הצמיד את שפתיו לאוזני ולחש ברוך;

'מיסטי את נסיכה..'

כרגע, הוא התקווה הגדולה שלי לחורף חם.

מיסטי, שמתעקשת שיש לה קשר לבני המלוכה בארמון בבריטניה. נו, וויליאם והאלה.

ושזוכרת שהיא הבטיחה סיפור עסיסי, אבל לבינתיים, זה מה שיש.

יום שני נראה את רובי, ואז כבר בטוח שיהיה משהו מעניין לספר..

שנה טובה! מכל הלב, מיסטי.