משחק המשאלות.

אני זוכר איך ישבנו על הרצפה בשירותים של הפנימייה, נצמדים זה לזה כשרוח פרצים נשבה מן החלון המנופץ.

הבטנו זה בזה וצחקנו. אותו צחוק משוחרר, נטול דאגות שרק פעם יכולנו לצחוק ואז סיפרת לי על פעם שלך. בפנימייה שלנו לכל אחד יש איזה פעם שהוא היה שמח למחוק. יש כאלה שמצליחים, שמדחיקים ואז הם מוצאים את עצמם, שנים לא רבות לאחר מכן, בטיפול אצל פסיכולוג.

ויש כאלה, אחרים, שמדברים על הפעם שלהם ולפעמים גם חיים אותו וגם הם, בד"כ, מוצאים את עצמם בטיפול אצל פסיכולוג. כך או כך, פסיכולוגים יש לנו כאן בשפע.

העיניים שלך היו כחולות, לא הכחול הרגוע, השליו שתמיד יש לבלונדיניות הקטנות והקוקטיות שכ"כ אהבנו להביט בהן מחלון הישיבה. בעיניים שלך היה קרח, קור מקפיא ומשתק כל כך עד שבמבט אחד יכולת להרחיק את גדול הבריונים.

סיפרת לי איך הם היו מכים אותך, בכל פעם בגלל סיבה מזערית ומטופשת אחרת. פעם  לא קיבלת ציון מספיק גבוה, פעם לא אכלת את כל מה ששמו לך בצלחת, פעם הם שמעו מהמנהל של הבית ספר שקשקשת על הקירות... בכל פעם משהו אחר. הקור בעיניך הלך והתעצם ככל שנזכרת בעבר.

סיפרת לי שאף פעם לא אהבו אותך ושאתה לא חושב שאתה מסוגל לאהוב, כי אם את ההורים שלך אתה לא אוהב, איך אתה יכול לאהוב מישהו?

ואמרתי לך שאתה יכול.

הבטתי בי בשתיקה ומשהו בעיני הקרח שלך נמס כשלפתע צל של חיוך קלוש חצה את פניך. "אולי אני יכול..." לחשת לבסוף.

נצח לאחר מכן, ישבנו שוב בשירותים וצחקנו כשברחנו מהשיעור של הרב שוורץ.

בישיבה שלנו לא היו הרבה מקומות לברוח אליהם ולמילה פרטיות לא בדיוק קיימת הגדרה שם. אבל המקום היחיד בו באמת יכולת להיות עצמך, להתבודד או סתם לשבת ולחרבן על החיים היה חדר השירותים. הבטת בי במן מבט מאשים כזה ואמרת שאני אף פעם לא סיפרתי לך או לאף אחד אחר את הסיפור שלי ושאם אני ארצה, רק אם אני ארצה אתה תשמח להקשיב לי.

אמרתי לך שהסיפור שלי לא מעניין במיוחד ושיש דברים שעדיף לא לזכור.

אולי לחצת עליי ואולי פשוט הסיפור שלי השתוקק שיספרו אותו כבר, מכל מקום, פתאום, סתם כך, מצאתי את עצמי מביט בך, בילד הזה, בנער הזה שכבר הפך לאח שלי- ומספר לו הכל, בלי מעצורים כשדמעות של חרטה חורשות את פניי.

סיפרתי לך על הנערה ההיא, שנהגתי להביט בה בסתר, כי תמיד חינכו אותי לא להביט בנערות. ויום אחד כבר לא יכולתי להתאפק ונגשתי אליה.

היא הביטה בי מבוהלת כשליטפתי את הלחיים שכה ערגתי אליהן ופתאום החלה לצרוח. לא יכולתי לתת לזה לקרות, לא יכולתי להניח לצרחה שלה להוביל אלינו את שאר האנשים ברחוב ואולי אפילו את הוריי. אז חסמתי את פיה בכף ידי, העיקר שתשתוק. היא התפלה בן זרועותיי ואחזתי בה חזק, שלא תזוז, שלא תזעיק אף אחד. ולפתע הגוף שלה נרפה והבחנתי שהיא לא נושמת. ברחתי.

"יש לך מזל שהיא רק איבדה את ההכרה", אמרו לי לאחר מכן, בכעס. ואבא הביט בי מאוכזב כשהאנשים מהרווחה אמרו שאין ברירה וחייבים לעשות משהו.

אבא התעקש שזה יהיה מוסד דתי, שאני אשאר במסגרת ישיבתית והם הרימו גבה, מביטים בילד שחנק את הנערה המסכנה ולבסוף אמרו שהם ישתדלו לסדר את זה.

"וככה הגעתי לכאן..." סיפרתי לך ומשכתי בכתפיי, מניח לך להניח עליהן זרוע מנחמת.

"זה הורג אותי... להזכר בזה" אמרתי בקול חנוק "יש דברים שעדיף לקבור" לחשת בתגובה.

ואמרתי לך שאני מרגיש שאני לא חשוב לאף אחד כי אם אני לא חשוב לאבא שלי, שכל החיים נעץ בי את אותו מבט מיואש ומאוכזב, למי אני  אהיה חשוב?

חיבקת אותי וסיפרת לי שאני הדבר הכי חשוב מבחינתך. הבטת בי ומשהו לא ברור הבהב בעיניך כשהצמדת את שפתיך לשפתיי. זה היה ארוך ומוזר, והיה לזה טעם מלוח של דמעות.

הרגשתי איך הלב שלי מאיץ את פעימותיו כשנאבקתי בדחף המשונה להצמיד אותך אליי, לטבוע בין זרועותיך שהעניקו לי כל כך הרבה נחמה ובו בזמן להעיף אותך ולברוח.

נישקתי אותך. הנשיקה הראשונה בחיי לאדם היחיד שהייתי שם את חיי בידו ונתתי לעיני הקרח שלך להמיס אותי לחלוטין.

אמרתי לך "אני חושב שזו טעות" בעיקר כי פניו של אבי צצו ועלו מאי שם, נועצות בי מבט מאשים ומלא תוכחה. וענית לי שכלום כבר לא חשוב והטעות היא לא לעשות כלום ורק לקמול ולקמול ככל שחולפים הימים.

כשהתנתקת ממני לבסוף חייכת חיוך שהמס אותי וחיבקת אותי חזק. קמת והלכת ואני נשארתי שעה ארוכה בשירותים, חושב ומהרהר בכמה אכזבתי את אבי.

לא דיברנו אחרי זה.

במסדרונות, בשיעורים, בחדר השירותים אפילו- עשיתי הכל כדי להתחמק ממך. לא יכולתי להביט בפניך, בעיניך, אפילו בגבך. בכל פעם שרק שמעתי צעדים שהזכירו לי את הצעדים שלך הייתי מתכווץ אל תוך עצמי ומחפש אחר דרך המלטות.

חודשים חלפו כך, בבדידות מוחלטת, בלי שנחליף מילה.

יום אחד, כשפקחתי את העיניים בבוקר מצאתי אותך מעלי. הבטתי בי, תערובת עצומה של כאב מהולה בעיניך שכבר מזמן הפכו לשלולית מים עכורה ושאלת "למה?"

הבטתי בך מגייס את כל הכוחות שבי ואמרתי לך שבחודש הבא אני מתארס- לבחורה מצוינת, בת בית יעקב דווקא.

"ומה איתי?" שאלת, תהומות של ייאוש וכאב בעיניך. קמתי, ניערתי את בגדי ויצאתי החוצה "יש דברים שעדיף לקבור" לחשתי והפניתי לך את גבי.

סודות