נכתב ב: 13.9.2006

זה רק לפעמים הזריחה מאירה את פניו, את חדרי האפורו עם וילון אטום בצבע אדום ארגמן. מחממת מעט את הכל, אפילו את האבק שכבר חודשיים לא ירד משולחן הכתיבה הגדול. שברגעים האלה מלא בדפים הקרועים, שעליהם הוא ניסה לכתוב את המכתב. החדר חנוק מדי לטעמו. הכל מלא עשן הסיגריות שכבר מזמן אזלו.
קיר הלבנים הצבוע בלבן מזכיר בית משוגעים בפינת הרחוב.
ורק הצעדים שלו נשמעים מדי פעם. הולך הלוך ושוב, חושב איך לכתוב את הכל. אך ראשו ריק, ריק מהמחשבות. המוח כבר מזמן הפסיק לעבוד. כניראה הוא כבר נעשה רקוב מחודשיים האלה. העיניים איבדו את צבען ונעשו כמו זכוכית של המראה, חסרות הבעה. סופר כל פעם עד חמש. מנסה להירגע.

גופו החיוור התייבש מחוסר החיים שלו, אפילו החתול ששכב על הספה ניראה יותר טוב ממנו.
לפעמים הוא היה אוכל. בולע איזה משהו כדי למלא את הקיבה.
מתרגש כאשר כל פעם התיישב לכתוב, וידיו היו רועדות מעט והנשימה הייתה נעצרת.
"זה כל כך הזוי!", הוא חשב לעצמו מקמט את מצחו מחזיק עט בידו.
"איך אני לעזעזל לא יכול לכתוב מכתב אחד קטן?!", הוא קילל את עצמו מתעצבן ורועד עוד יותר.
עיניו זזות ממקום למקום, מחפשות נקודה אשר אפשר להיתרכז בה.
נושם נשימה עמוקה ושוב לוקח דף ועט. מביט על השורות שרצות מולו.
מנסה לכתוב מילה. אך שוב דבר לא יוצא. מנסה שנית, אך שוב כישלון מציף את גופו.
מרגיש את המוח שלו מתפורר מעט, כמו תפוח שנפל מהעץ אשר תועלים אוכלים אותו מבפנים.

דומות לרגשותיו המציפות אותו מדי שניה ושניה.
"אני טיפש!" הוא צעק וזרק את הדף מהשולחן.
מסתכל על החתול, מתקרב אליו ומרים אותו. עיניו של החתול נפתחון לרווחה, עיניים צהובות הזהרו מאור 

קרני השמש שכבר לא ראה כל כך הרבה זמן.
"נו תגיד לי, תביא אתה איזה רעיון", אדם אמר נואשות. אך החתול רק פיהק, קפץ מידיו ושוב עלה על הספה.

נשכב על צידו השני ונרדם. אדם גיחח מעט בליבו. וקם מכיסאו. מתקדם לעבר המבטח הוא פתח את החלון לרחבה.
מביט למטה. השלג הראשון כבר ירד.
"פיספסתי כל כך הרבה", הוא חשב והמשיך להביט. ילדים היתרוצצו בשלג. משחקים תופסת. חיוך עלה על פניו של אדם.
מוחו הרקוב התחיל מעט לחזור לחיים, צבע לחיו נעשה ורוד מעט מהקור, ועיניו היתמלאו דמעות מרוב השמש אשר עננים לא כיסו אותה. מסתכל על השמים האפורים מעט, אשר מצפים לעוד שלג המגיע מרחוק עלה רעיון במוחו.
הוא רץ לסלון. לושב מעיל ולוקח עימו רק דף ועט רץ החוצה במורדת המדרגות. בחוץ היה קר. ידיו קפאו. מכניס את הדף והעט לכיס הוא רץ לבית משוגעים בפינת הרחוב.
נכנס וניגב את רגליו. מתקדם לעבר המרכזיה הוא אמר וקול חלש ומנשף: "ברצוני לפגוש את מרים".

 האחות הביטה בו. עיניה נפערו לרבחה. מחייכת היא ביקשה ממנו לשבת ולחקות.
אדם אשר לא ידע את הסבלנות בלבו היתיישב על הכורסא הכחולה וחכה את הזמן הדרוש ממנו.
אחרי שהאחות חזרה עם חיוך מוזר על פניה הוא קם לעברה.
"בוא איתי, אני אלווה אותך לחדרה".
אדם הלך אחריה ואחרי דקות ספורות הוא מצא אותה יושב בחדר אימו.
מביט בה. רואה את האובדן השפיות. מביט לעיניה אשר לא ראו כבר דבר הוא היתקרב עליה ונשק למצחה.
"שלום אימא", הוא אמר בקול שקט אשר היה כמעט בלתי נשמע.
"באתי הנה כדי לרשום לך מכתב" אימו רעדה מעט אך לא אמרה דבר.
"אם רק עכשיו היית רואה אותי... אני לא כל כך הצלחתי בחיים, אני עוד רק איזה שהוא סופר מחורבן הכותב על העולם שכל אחד רוצה". אדם הוציא  מהכיס את העט והדף והתחיל בתהליך הכתיבה.. בזמן שלבד אומר כל מילה ומילה בקול רם, כדי שאימו תשמע.

"המוח שלי נעשה רקוב יותר מדי, והגוף התייבש. קמנטים הדומים מאוד לשלך נוצרו על פני. אפילו החתול שלי ניראה יותר טוב ממני. והכל בגללך, בגלל המכתב הארור הזה שביקשת שאני יכתוב לך. הוצאת ממני את כל הכוחות אשר נותרו. כאילו את רוצה להיפרד ממני תמיד. לראות אותי גוסס ושוכב במקומך, קשור בין כל ארבעת הקירות הלבנות האלה. אוכל ארוחות אשר לא רואה אותם במו עיני ונרעל מזה כל יום מחדש.
את רצית את זה. אני יודע. על זה אני שונא אותך! על כך שרק עלייך ביזבזתי את כמה החודשים האחרונים, בזמן שיכולתי להמשיך לעבוד ולהיות דומה לאדם". הוא המשיך כך עוד ועוד. ורק צפצוף יחיד אשר נמשך ונמשך קטע את כתיבתו.
אדם הרים את עיניו למכשיר אשר הראה קו ישר ללא כל סימן לחיים.
הוא חייך בלבו וסיכם את המכתב:

"אני שונא אותך! הינה מה שגרמת לעצמך לעשות. למות מול בניך אשר שווה יותר ממך".
אדם קם מהכיסא ויצא מהחדר. רואה רופאים רצים על פניון לעבר חדר של אימו. מחייך מעט הוא יצא מבית החולים.
והרי רק השאיר את העט אחריו. ואת המכתב לקח אימו.
נכנס לדירתו ושם אותו בין כל השאר המכתבים. היתיישב ליד החתול שלו ואמר:

"אולי יש לי מוח רקוב ואתה קטן מדי ושמן, אבל ביחד אנחנו משיגים כל כך הרבה דברים!"

מקווה שתאהבו.

כריס.

סתם כי היתחשק לי, וגם ככה אין כל כך מה לכתוב.

המשך לסיפור נכתב, אבל לאט מאוד. לא כל מה שאני רוצה

שיכנס אליו מתחבר, אבל אני מקווה שתוך כמה ימים זה יתפרסם.

ככה שתחקו.

ועכשיו לפוסטתמונות:

שלכם אני

כריס.

צעדנו עוד מספר רחובות. הייתי מאוד לחוץ, אבדתי את עצמי במחשבות

טובעניות למדי. צ'ארלי אשר המשיך לרעוד כולו פנה לדרכו. הוא לא אמר אף מילה.

הבטתי על גבו אשר נעלם לאט לאט ונבלע בתוך קרני השמש.

המשכתי לצעוד אחרי דקות ספורות. רץ דרך כביש סוער של מכוניות עברתי לצידו

השני. מביט מסביבי ראיתי חנות ספרים, ובית קפה ישן ולא מושך ליד.

נכנסתי לתוכו. מתיישב על אחד הכיסאות הגבוהים הזמנתי לעצמי קפה. סורק את השטח

ראיתי אנשים יושבים, חלקם לבד. חלקם קוראים עיתון. לעולם לא נמשכתי לאנשים

כמוהם. הם נראו עומללים בדרכם. כמו הסוטים האלה. שחורקים בשיניים כאשר בחורה

יפה עוברת ורק מפשיטים אותה עם עיניהם ואז חוזרים לבית הריק שלהם.

שבו מחכה להם איזה שהיא חיה, והם מדברים איתה על כל דבר שראו בדרכם.

בחורה ישבה באחד השולחנות המודכים. היסתכלתי עליה. היא ניראתה מוכרת מעט.

כשהיא הרימה את עיניה לכיווני סובבתי את ראשי.

"הקפה שלך אדוני", אמרה האישה ושמה לי אותו בכוח. כמעט ולא שופכת עליי אותו.

"תודה", אמרתי והבטתי אליה. היא הייתה אחת הנשים העומללות, שגבר לעולם לא רצה

בחייהם. ניראתה כאם ללא בעל. עיניה היו גדולות. משקפיים גדולות כיסו אותן.

פניה היו עגולות ושמנמנות, בטן שהייתה יותר גדולה מהחזה.

זה העביר בי צמרמורת לרגעים. השיפוט והיכולת שלי ליראות את האנשים.

את מה שהם מרגישים או יודעים. נסיתי לא להיראות רציני ושלחתי לה חיוך. אך לא צפיתי

לחיוך חזרה. לגמתי מהקפה.

"כריס", שמעתי קול של בחורה מאחורי. סובבתי את מבטי.

בחורה קטנה, רזה עמדה מולי. לבושה במכנס שחור וחולצה לבנה מכופתרת.

היא חייכה אליי, קמעת צוחקת ממני. והתיישבה על הכיסא הפנוי לידי. מניחה את

הספר שקראה לידה. ולידו שמה את התיק הגדול שלה.

היה לה שיער חום, די קצר אשר הגיע לה כמעט עד הכתפיים. עינייה היו חומות

ופתוחות לרווחה. היא המשיכה לחייך אליי.

"הבחורה מהאוטובוס", אמרתי ולגמתי שוב מהקפה. היא חייכה אליי שוב.

"לא ציפיתי לראות מישהו כמוך כאן, במקום שכזה", היא אמרה והושיטה את ידה

נוגעת בידי מעט. היא העבירה בי צמרמורת לא נעימה ואי נוחות נחתה עליי.

"למה?" שאלתי ולאחר רגעים המשכתי, "האמת מפתיע אותי יותר לראות בחורה כמוך כאן.

את לא ניראת אחת ש..." שתקתי שוב.

"אחת שמקומה במקום שכזה?", היא אמרה במבט שואל.  נסיתי למצוא תשובה

אך לא יכולתי.  המשכתי להביט בה. היא חקרה את פני ושוב חייכה. אך מבטה היה רציני

וסקרן כל כך. היא ניראתה אחת שיודעת הכל על כולם, אך באותו רגע התמימות שלה

הסתירה את הזהות של "מי אני" האמיתי. לא יכולתי לשבת לידה. הכל החניק מעט.

"אני מצטער", הזזתי את ידה מידי וקמתי. זורק שטר של 20 על השולחן יצאתי משם.

ודרך חלון הראווה הבטתי בה בפעם האחרונה. היא המשיכה לחייך. מוזרה.

הלכתי לתחנת אוטובוס הקרובה. מדליק סיגריה מזלי לא היתמזל.

זורק אותה עליתי על האוטובוס שעצר במהירות. משלם את הכסף היתיישבתי על אחד הכיסאות.

השפעת הסמים עברה מגופי כלא הייתה. והרצון להרגשה מסחררת שכזאת

הרעיד אותי. הבטתי על השעון שהיה ליד הנהג שהראה 3 בדיוק. מנסה לא להירדם

הבטתי ברחוב הסוער שיצא מהשקט של השכונה.

עוצר את הנהג לא רחוק מביתה של איימי יצאתי מהאוטובוס במהירות.

כמעט רץ עליתי במדרגות לביתה ונכנסתי.

איימי שכבה מתחת לשמיכה מול הטלויזיה. רועדת מעט.

"רק לך?", שאלתי אותה כשנכנסתי.

"כריס", היא אמרה והביטה בעיניי. דמעות זלגו מעיניה. רצתי לקרתה. תופס אותה בפניה הצמדתי אותה לגופי.

"מה קרה איימי? לעזעזל מה קרה לך?", הרעדתי אותה. ידעתי שהיא בסטלה אך מפוחדת.

"כסף... צ'ארלי... מוות...", היא אמרה הכל בשקט ובקול רועד.

חיבקתי אותה חזק. נושק לראשה.

"לעזעזל!", צעקתי לאחר שקמתי ומעיף את הכוס מהשולחן. אשר היתנפצה לרסיסים.

התיישבתי על הריצפה. היתנדנדתי מעט. לא ידעתי מה לעשות.

"כסף, כסף, כסף..." רק המחשבה הזאת רצה בראשי, "לעזעזל עם הכל!"

המשכתי. חושב על פתרון שיכל היה להופיע. ואז רעידה קלה עברה בגופי.

רץ לחדר מביא ומרים את המכנס הוצאתי משם פתק קטן. פותח אותו היה רשום עליו

מספר טלפון בעט אדום. לוקח את הטלפון בבית היתקשרתי לאותו המספר.

"חשבתי שלא תתקשר", שמעתי קול בצד השני.

"מאיפה אתה יודע שזה אני?", שאלתי אותו.

"כריס, כריס, כריס על תהיה טיפשון. אני רואה את כולך" הוא ענה וצחק.

"אני צריך להיפגש איתך", אמרתי בעצבנות.

"כן? לא ידעתי שזה עד כדי כך דחוף", הוא המשיך לצחוק.

"עוד עשר דקות בפארק גראנץ'", אמרתי וזרקתי את השפורפרת למקומה.

היתקרבתי לאיימי ונישקתי אותה.

"הכל יהיה בסדר, אל תדאגי. תנעלי את הבית", אמרתי לה והתחלתי לחפש את דרכי החוצה.

"כריס?", היא אמרה בשקט. סובבתי את ראשי אליה.

"אני אוהבת אותך", היא אמרה ונשכבה על הספה. לא עניתי. יצאתי במהירות מהדירה.

ניראה כמו משוגע התחלתי לצעוד ברחוב. מעשן סיגריה אחרי סיגריה. ולאחר מספר רחובות

ראיתי אותו. יושב שם. הוא כבר חיכה.

המשך יבוא...

כריס