כבר חודש שאני נכנסת לכאן בקטע יום יומי, מנסה לכתוב שורה או שתיים.. אני לא יודעת מאיפה להתחיל לתאר את הזמן האחרון. לא יודעת איך ולא יודעת אם כדאי.
לאחרונה ההתעסקות בבלוג לא מעניינת אותי כמו פעם, לפרוש את כל הסיפורים הכי אישיים והכי פרטיים בפני כל כך הרבה אנשים, נראה לי קצת מוגזם.
פעם זה היה מקום לפרוק בו רגשות, היום זה קצת סתמי.
ובכל זאת אני אתעלה על עצמי ואכתוב.. שעוברת עלי תקופה אחת המדהימות בחיי. המחשלות, המחזקות, והקשות גם כן.
יש בה הכל מהכל וזה מה שעושה אותה לכ"כ אינטנסיבית ומעולה! פעם חשבתי שיהיה לי הרבה יותר קשה להתמודד עם משברים בתקופת עומס,
היום למדתי על בשרי שזה הרבה יותר קל.. לקום בבוקר ולדעת שאני לא מוכרחה לחשוב כל היום על החיים הקשים שמחכים לי בחוץ,
אלא שאני פשוט יכולה לקום בבוקר ולחיות אותם, ואולי הם גם יהיו יותר קלים ממה שחשבתי... :)
בסופו של דבר אני מתגייסת ב-24.8, אני משלימה עם העובדה הזאת, לאט לאט... או אולי מהר, כמו כל דבר בזמן האחרון.... אהמ....
העיקר הוא שאני כבר לא מפחדת לאבד את כל מה שמסביבי. ויותר מזה, יודעת שלא אאבד.. [תודה לכל אהוביי.]
אני מרגישה שפניתי לדרכים הנכונות, אני מוקפת באנשים הנכונים... [?]
ועם זאת, הרבה טקסים של סיום, הרבה הרגלים ישנים שמגיעים לקיצם, הרבה דברי פרידה והרבה חיבוקים אחרונים...
מערבולת רגשות אחת גדולה.
* * * * * * * * *
'מחר, אני אהיה כה רחוקה
אל תחפשו אותי
מי שידע למחול -
ימחל לי על אהבתי,
הזמן ישקיט הכל
אני הולכת לדרכי.
זה שאהב אותי ישוב לשדותיכם -
מן המדבר.
והוא יבין - אני חייתי ביניכם
כמו צמח בר.
אני רוצה לפקוח את עיני
לצמוח לאיטי.
הרביתי לחלום
החלומות טרפו אותי,
רציתי לנחם -
אבל מרדה בי תשוקתי.
היה מיקסם ילדות, היתה גם סערה
בזרועותי.
אני יודעת שהדליקה אש זרה
את לילותי.
היו, היו ערבי געגועים
היו ימים טרופים.
היה כאב חבוי
ורגעים מכושפים.
אני אזכור מבט
מגע ידיים בכתפי.
אני אהיה לצל חולף בשדותיכם
לסוד נסתר.
היו שלום, אני חייתי ביניכם
כמו צמח בר.'
עד הפעם הבאה, שכנראה לא תהיה בקרוב..
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
