"תראה, אם תתחתן או לפחות תמצא לעצמך חברה רצינית, יש מה לדבר על בית במושב במרכז הארץ"
"במימון מלא?" שאלתי.
"אנחנו נעזור". השיבה.
חשבתי על ההצעה. בסך הכל זה נשמע כמו דיל טוב. מנגד, לא יכולתי להתעלם מהצביעות.
"למה זה כל כך חשוב לך?"
"כי אני רוצה שתהיה מאושר. כי החיים האלה בלי בחורה קבועה לא מתאימים לך. וכי הגיע הזמן שתפסיק לנסות לחקות את אחיך שהוא רווק מזדקן בכל דבר".
חשבתי על מה שאמרה. התלבטתי ביני לעצמי אם אני רוצה להטיח בפניה את מה שהתבשל לי בראש באותם רגעים. בסוף זה יצא.
"שקר" אמרתי.
"שקר?" שאלה בטון המורתי שלא נגמלה ממנו גם אחרי ארבעים שנה.
"כן. שקר. צביעות. את בסך הכל רוצה נכדים. והבנות שמבלבלות לי את המוח על הצורך שלי בזוגיות גם הן צבועות. הן לא רוצות את טובתי. אין להן מושג מה עושה לי טוב, או שדווקא יש להן מושג וזה מפריע להן ומכעיס אותן."
היא נראתה כעוסה והסתכלה עליי במבט זועף של מחנכת שהתלמיד המופרע של הכיתה שוב אכזב אותה. המשכתי לדבר מתוך ידיעה שמכאן כבר אין דרך חזרה ועכשיו אצטרך לעמוד מאחורי הדברים שלי.
"הסיבה שהבנות האלה מנסות לשכנע אותי שאני צריך זוגיות היא כי הן משליכות עליי ועל כל הגברים הפנויים את פנטזיות הזוגיות הכושלות שלהן. שימי לב, מתוך עשר הבנות שהטיפו לי על שינוי דרמאטי באורח החיים, שחייב להתבטא כמובן במעבר מרווקות לזוגיות, תשע היו רווקות. מתוך התשע, שבע הן רווקות כושלות במיוחד וכמעט חסרות תקווה או תקנה. הדיבורים שלהן אינם אלא מניפסט נשי שכולו כתב האשמה לגברים האנוכיים שבחוסר בושה נוראי מעדיפים לא להכניס את עצמם למסכת השעמום הזו שנקראת חיי נישואין, משפחה או סתם זוגיות ממושכת, בדר"כ עם נקבות משמימות שעניינן היחיד בחיים הוא רבייה וסיפוק הצורך החברתי שבחיים עם גבר. כולן רוצות להשוויץ בגבר בפני החברות, בפני הדודות, הבנות דודות וכ'ו. הן לא מבינות שבשביל הגבר החושב מדובר בגזר דין מוות. אבל לא סתם גזר דין מוות, מדובר בהוצאה איטית להורג, מוות אכזרי וממושך כיוון שהוא נמשך על פני שנים. גסיסה איטית של שעמום ודכדוך. צורך מאולץ לנהל שיחות על כלום ולאחר מכן צורך עוד יותר מאולץ שלה לריב, כי הן חושבות שמריבות הן חלק הכרחי במה שהן קוראות לו זוגיות. ואז גידול ילדים. אוקיי, נחמד. אבל אם הם יוצאים דרעקעס קטנים אז גם זה לא להיט גדול".
סיימתי לדבר ולגמתי מהמים. הבעת פניה לימדה שהיא לא אהבה כל כך את הדברים.