זהו המכתב הראשון שאני כותבת לכם.
ואולי האחרון, אינני יודעת לאן יובילו אותי הנתיבים בהם אבחר ללכת מעכשיו.
במכתב הקודם שרשמתי למלנכוליה הטלתי בה ספק.
מאז בראשי מתרוצצות אינספור מחשבות על מה עליי לעשות כעת.
ושוב אותה נערה נחמדה, אור, האירה לי את דרכי, היא אמרה שכאשר אתעורר,
יהיה קשה להיפרד מאהובתי,מהרגליי והכל יהפוך דביק וקשה.
ואחרי מחשבה עמוקה, אני יודעת שהיא צודקת,
אני יודעת זאת בכל רמ"ח אבריי, יודעת אבל באיזה מקום מסרבת להשלים עם המצב.
כבר עכשיו קשה לי להיפרד ממלנכוליה,
קשה לי להסיר את המסכה שלה שהתחבאתי מאחוריה כל השנים.
קשה, אבל לא בלתי אפשרי,
אני יוצאת למסע לגילוי עצמי, לגילוי האני הפנימי שלי, רק שלי בלי אף נוכחות שמחה או עצובה שתעיב על המסע שלי.
אני אתעד אותו בדרך כזאת או אחרת ואביא אותו לכאן, בטוב וברע.
אחשוף את הצדדים השונים שלי, מלבד העצבות וההתמסרות לחיי הבודדים.
אני הולכת מעתה והילך לחשוף בפניכם את תום האמיתית.
את תום העצובה, שילדותה נקרעה ממנה בפתאומיות ובאכזריות.
אינני הולכת לספר מעשיות ואגדות, ואולי חלקכם תדונו את סיפורי ל"נדוש ומוכר"
אבל את הכאב הנדוש והמוכר אני כאבתי, והוא היה כואב וסוחף ובלתי ניתן לעצירה.
זהו סיפור של עצב, שמחה והתבגרות.
זהו סיפור חיי,
הוא יבוא בחלקים, חלקם ארוכים וחלקם קצרים.
דעו לכם, זוהי הפעם הראשונה שאני לוקחת את עברי לידיי ומשתפת אותו עם אנשים אחרים.
זה הולך להיות מסע ארוך וקשה.
אני בטוחה שתמשיכו להיות לצידי ותעזרו לי לסלק את השדים שרודפים אותי שנים רבות.
אם כל האהבה וההוקרה שבעולם,
תום.