 כינוי:
בת: 31
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 12/2007
אנורקסיה + חזרה ללימודים
אני רוצה לכתוב הפעם על אחד הנושאים שיותר מפריעים לי שהם קיימים בעולם. אנורקסיה.
ראיתי לא מזמן תוכנית בערוץ 8, על ילדה שסובלת מאנורקסיה. נעזוב לרגע את הכיעור המוחלט ואת המחלות הכרוכות בזה, אבל אני שואלת: למה? למה להיכנס לדבר הזה מלכתחילה?
ילדות, בייחוד בגיל שלנו, חושבות שהן שמנות. הן לא מעריכות, אפילו לא טיפה את הגוף שלהן. הבנות האלה, שאין להן שום הבנה בנושא, מחליטות לעשות דיאטה. בלי ליידע אפאחד, בלי להגיד בלי לספר. הן מחליטות שן עושות דיאטה. ואין שום דבר רע בדיאטה, באמת, כל עוד זה בהסכמה בידיעה ובעזרה של ההורים או של מישהו מבוגר אחראי אחר. הן עושות 'דיאטת כסח' מה שנקרא, ולא אוכלות כלום. ביום הראשון-בסדר.. טיפה רעב אך לא משמעותי. ביום השני הרעב מתחיל להתגבר, ואז הן מחליטות שהן אוכלות רק מלפופון אחד במשך כל היום. ביום השלישי הן מתחילות להרגיש 'רזות', וביום השביעי, בסוף השבוע, הן מחליטות לעלות על המשקל. 'יופי! הצלחתי!' הן חושבות, כיוון שירדו ממשקל 42 למשקל 40. הבעיה היא, שהבנות האלה, הגובה שלהן הוא 1.66 כך עובר עוד שבוע ועוד שבוע, ובכל השבועות האלה הן מנסות להגיע למטרה, ל'יעד' שלהן. המשקל יורד, ויורד, מ40 ל38 ומ38 ל-37. לאט לאט, החברים מתחילים להרגיש בשינוי, ושואלים את הבנות אם הן בסדר. הבנות עונות שכן ושהן סתם חולות. עוד שבוע, שבועיים, שלושה שבועות, חודש, חודשיים. המשקל יורד ל-35, 34, לעיתים אף מגיע ל-32. באותו הרגע, כל החברים והמשפחה, המורים והשכנים, שמים לב שמשהו קרה. שהיא לא סתם הורידה עוד קילו. הילדה, שמרגישה שעשתה משהו לא בסדר, מחליטה לא לספר, ומקווה שזה יעבור, ותוך שבוע היא תחזור למצב המקורי. אך לא. היא התמכרה. היא מורידה ומורידה, עוד קילו עוד שניים. לילדה אין גוף. רק עור ועצמות. אין פרופיל. שממסתכלים עליה רואים שד, רוח, שלד.
כן, אנורקסיה זה דבר חולני, כל כך חולני. למה הבנות לא מצליחות להחליט ולצאת מזה?! למה? כי הן בפנים. וכמו שהן אומרות- 'שאת עם אנה, אין דרך לחזור. אנה תישאר שם, לתמיד.' מי זו אנה אתם שואלים. אנה, זו דמות 'דמיונית' אם אפשר להגיד, שרוב הבנות האנורקסיות, ובכלל בעלות הפרעות האכילה, ממציאות אותה. אנה היא זו שאומרת לך להפסיק לאכול, שאת שמנה, שאת צריכה להקיא. היא מביישת אותך, מעליבה אותך, אך היא אומרת שזה לטובתך. שתהיו חברות לכל החיים. היא אומרת שרק עוד קצת ותוכלי להיות כמוה. תוכלי להיות מושלמת. האנה הזו.. אוחח.. מה הייתי עושה לה. אבל לא רק אנה היא זו שכופה על הבנות האומללות והחיוורות לרזות. זה מתחיל מגיל צעיר. כבר אז, שכינו את הילדה שמנה, שהמורים בחוגי המחול ביקשו ממנה להרזות עוד טיפ טיפה. ובכלל, זה לא מפתיע. אם תשימו לב, כל החברה שלנו עוסקת ברזון.. כל הדוגמניות, השחקניות, כולן רזות. אין פלא שיש כל כך הרבה הפרעות אכילה. כל החברה שלנו מושפעת מטלוויזיה, עיתונים, שלטי חוצות. בכל המקומות האלה, רואים בנות דקיקות, שכל מידה עולה עליהן. בטלנובלות ובסדרות שעוסקות בעולם הדוגמנות, רואים בנות שנאבקות בשומנים, בצלוליטיס. אז נכון, להיות רזה זה יפה, אני לא אומרת שלא. אבל עד לגבול מסוים. עד לגבול של החולניות, של הגועל. אם כך, הבנות הצעירות רואות את כל המסר שהחברה מעבירה, ומחליטות שהן שמנות לגמרי. הבנות, מחליטות להרזות, אבל בצורה קיצונית, וזה עובר את הגבול, עובר את גבול הטעם הטוב. עוד דבר שאני לא מבינה, זה ההורים. הם לא שמים לב? הם לא מעורבים בתפריט היומי ובחייה של הילדה שלהם? הם באמת לא שמים לב?
אחרי שהבנות מגיעות למשקל ה'יעד' שלהן, למשקל הזעיר והכל כך חולני שלהן, הן מסתכלות במראה. אך במקום לראות דוגמנית מושלמת, דקיקה ויפהפיה, הן רואות שתי אפשרויות. במקרה הטוב והנדיר, הן רואות ילדה מכוערת, מגעילה, ששערותיה נשרו, רועדת, קפואה, חיוורת, לבנה. הן רואות רק עצמות ועור. הן נזכרות בשואה. הן מזכירות לעצמן את השואה. במקרה הזה, הן הולכות ומבקשות עזרה. לצערנו, המקרים האלה הם נדירים. המקרים השכיחים שקורים לרוב הבנות, זה שהן מסתכלות במראה ורואות ילדה שמנה. במציאות הן שוקלות משקל זעיר, שלא עולה על 34 קילו על 1.67 מטר, אך במראה? במראה אנה היא השולטת. היא מעוותת את כל ההשקפה שלהן, את ההסתכלות שלהן. היא גורמת להן להיראות שמנות לטעמן, ולכן הן מחליטות לרזות, עוד ועוד ועוד. בסופו של דבר, הילדה האומללה גומרת בבית החולים, גוססת, כמעט מתה. זהו, עכשיו אנה ניצחה. וגם אם הן ייצאו מהמחלה הנוראה, אנה תרדוף אותן. בחלום, בדמיון. כל הזמן. הן ייצטרכו שנים על גבי שנים של טיפול פסיכולוגי ולעיתים אף פסיכיאטרי.
חוץ מכל זה, אני בכלל לא מבינה מה יפה במישהי שהיא רזה מדי. נכון, אני לא אומרת לכן להיות שמנות. אבל רזות? שרואים לכן את כל העצמות? שכל הבשר והשרירים נעלמו כלא היו? מה יפה בזה? באמת, אם למישהו יש תשובה, אני מחפשת אותה נואשות. בעיות והפרעות אכילה מביאות איתן מחלות, סיכוי יותר גבוה לחלות במחלות שכיחות אך גם נדירות, מי שבעלת הפרעות אכילה, תהיה לבנה פתאום, שערותייה יינשרו, היא תהיה עייפה ותשושה כל הזמן, לא תהיה פעילה מבחינה ספורטיבית, היא תרעד. השרירים שלה חלשים מדי. העצמות לא מצליחות להחזיק את הגוף. ופתאום, בבום אחד, היא תקרוס, תתמוטט, לנצח.
אז אני, ועוד רבים אחרים, שואלים: למה. למה להיכנס לזה מלכתחילה?
בגיל הזה, גיל ההתבגרות, כולנו עוברות שינויים בגוף. החזה גדל, גדלות שערות במקומות שונים, מקבלים מחזור. אך גם הגוף גדל. היריכיים מתרחבות, המותניים גדלות. אתן גדלות. זה תהליך טבעי לגמרי. לא כל מילימטר שגדל בגוף שלכן, אומר שהשמנתן. בגיל הזה במיוחד אי אפשר לדעת אם אתן תהיו שמנות. בגיל הזה גדלים, כולם גדלים, ואתן צריכות לקחת את זה בחשבון. אז כן, אפשר לעשות ספורט, דיאטה. אבל תציבו לעצמכן גבול. אל תעברו אותו. אל תהיו חולניות.
בנות, תעריכו את הגוף שלכן, תעריכו את מה שאלוהים נתן. את מה שקיבלתן בגנים. בכל מצב אתן יפות. כל אחת והיופי המיוחד שלה. אתן יכולות לנסות להוריד קילו או שניים. יודעות מה? אפילו חמישה. אבל תעשו טובה, בשבילכן, תתייעצו עם ההורים, עם דיאטנית. אל תחליטו זאת על דעת עצמכן. אל תהרסו את הגוף שלכן. בבקשה. אני מתחננת.
עוד מטלה אני רוצה שתיקחו על עצמכן. תהיו ערות לסביבה. לחברות שלכן. תבדקו איך הן מתפקדות, אם הן בסדר, אם פתאום מישהי מתה מאנורקיסה, זה לא מגיע בשנייה, ביום. אנורקסיה זה 'תהליך' חולני ממושך. תשימו לב למה שקורה סביבכן. תצילו את החברות ואת היקרים לכם. אם אתן רואות שמשהו לא בסדר, תפנו מיד למישהו. אל תבזבזו רגע. החיים יקרים.
מקווה שהעברתי חלק (מאוד קטן למעשה), ממה שאני חושבת על הדבר הנורא, המגעיל, והחולני הזה שנקרא הפרעות אכילה.
הנה טלפונים.. סתם שיהיה:
- נוער עונה לנוער
02-6249979 או 02-6249959 או 1770221103
- - - - - - - -
ער"ן
הקו החם 1201
- - - - - - - -
עמותת שחף - למיגור הפרעות אכילה - קו מצוקה:
08-9357035
והנה קצת תמונות, להמחיש לכן את המצב הנוראי:
מזעזע, נכון?
תודה לאתר 'אנטי אנה' על הטלפונים. (האתר נמצא בפעילים)
אוחח... השביתה נגמרה. סופית. למה הם היו חייבים להגיע להסכם? הם לא יכלו ללכת מכות או משהו?
אז כן, אני אמורה קצת לשמוח מזה כי השביתה זה פוגע בי בסופו של דבר. הרי למרות הכל צריך ללמוד.
אבל אין לי כוח לכל השיט הזה שוב. לחץ, מבחנים, לימודים,
שיעורים. אין לי מושג איך אני הולכת להספיק. בזמן של השביתה, שלמדנו חצי
ממה שאנחנו לומדים עכשיו- בקושי הכנתי שיעורים. למבחנים התכוננתי כי
הזכירו לי שבעוד 12 שעות יש מבחן. אבל זהו. כלום. אין לי מושג איך אני
הולכת להצליח. זה כבר לא שנה ראשונה, שמוותרים. כבר מצפים מאיתנו ליותר.
וזה, תאמינו לי- מלחיץ.
אז שיהיה לכולנו בהצלחה.! D:
עד לכאן הפוסט להפעם. מקווה שהבנתן והפנמתן P:
פרו? מישהו רוצה להעניק לי?
אוהבת ...
יובל 3>
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
