וואי לא עידכנתי פה הרבה זמן.
סליחה. זה לא שאין לי זמן, כי אני יכולה למצוא את הזמן לעדכן אבל זה לא מסתדר לי...
כנראה שבזמן האחרון די הזנחתי את הבלוג כי אני מעדיפה כרגע לעשות דברים אחרים מאשר לעדכן.
אבל אני בטוחה שבתקופה הקרובה אני אעדכן פה הרבה... או לפחות אני מקווה ככה.
כי אני כן צריכה את הבלוג הזה, מאוד.
יום האהבה חלף לו, וכמובן, כמו תמיד, אני לבד.
הוא לא שם עליי בגרוש, אני לא מעניינת אותו.
טוב, כאילו למה אני מצפה? כל עוד היא בשטח, אין לי למה לקוות.
כי כל פעם משהו חדש אחר צומח,
אני מרגישה טוב, שאנחנו מתקרבים...
ואז, כמו תמיד, קורה איזה משהו, בין אם זו היא או בין אם זה מישהו אחר,
ואז אני שוב נובלת, נשברת.
כל פעם מחדש.
כבר כמעט והפסקתי לצפות, לקוות.
כי כן, אני לא אשקר, תמיד יש שם איזה רגש כזה, שמחכה, שמצפה,
אבל אני כבר למדתי מהטעויות של עצמי, וגם משל אחרים.
למדתי שאין סיכוי שמשהו ייקרה בעולם הזה אלא אם כן אתה תתערב. אם לא נזיז עניינים בעצמנו, נילחם בשיניים,
כלום לא יעבוד פה.
וחבל שזה ככה. ולמה זה קורה?
כי כולם פה תינוקות. כל העולם הזה מתנהג כאיזה ילד בן 3.
פשוט ילדים קטנים. זה כבר פתטי. |:
קיבלנו תעודות.
התעודה שלי הייתה מעולה!
לא היה ציון אחד מתחת ל93, והיו לי ארבע 100!
ממוצע 97!! יאייי (:
I'm so Happy!!!
לא ציפיתי לתעודה גרועה, אבל התעודה הזאת באמת שהפתיעה אותי. D:
מממממ מה עוד יש לי לספר.?
אה כן.
אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו, אני יכולה להגיד בהחלט שאני שמחה.
נכון, כמו שאמרתי וחפרתי לכם בכל הפוסטים שלי, אני אף פעם לא אהיה מסוגלת להיות מאושרת ב100%.
תמיד יהיה איזה מחסום.. כנראה שככה זה, לא מגיע לי.
אבל בכל זאת, אני כן מרגישה הרבה יותר טוב.
אני יותר שמחה, אני מסתכלת על החיים בצורה שונה.
הכל זה בזכות החברות המדהימות שלי.
כ-ל החברות. גם אלה שבטוחות שהפוסט הזה לא קשור אליהן בכלל, אז תדעו שהוא כן.
כי בזכותכן אני מצליחה להחזיק את עצמי על הרגליים,
אתן נותנות לי תקווה. כן, פשוט ככה- תקווה.
כל פוסט שני בערך, אני חופרת על כמה שיש לי חברות מדהימות.
אז אולי אתם כבר משועממים, ואם כן,? אני מרשה לכם לדלג על הפסקה הזאת.
כי באמת, החברות שלי זה הכל בשבילי, וברצינות שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהן.
וחשוב לי לכתוב עליהן, להגיד להן תודה. גם אם זה בפעם ה-1000000.
I don't care; (:
אמנם, למרות שאני מאושרת, אני מרגישה ריקנות בפנים.
כאילו אני מאושרת אבל זה הכל זיוף.
אני מרגישה ריקה, ריקה מבפנים. אני לא מרגישה כאילו קרה איזה משהו חשוב שאני צריכה לכתוב עליו.
וזה עצוב, בשבילי, לא בשבילכם.
כי אני ריקה מבפנים, וזו הרגשה נוראה, תאמינו לי.
אבל כרגע אני מעדיפה להדחיק את זה ולהתמקד באושר כביכול, שלי.
בזה שעכשיו, היום כרגע, אני שמחה.
כי למדתי לחיות כל שנייה בחיים שלי כאילו זו השנייה האחרונה.
כי את הגלגל אי אפשר להחזיר בחזרה, והזמן ממשיך לחמוק לנו מבין האצבעות.
צריך לנצל כל רגע, להתמקד בו, ולא לחשוב כל הזמן על הרגע הבא.
כן, נכון, צריך לחשוב על העתיד, על ההשלכות וכל זה, אבל אם אנחנו נחכה ונחייה לרגע הבא, אז אנחנו בעצם לא נחייה ברגע הזה.
תחשבו על זה.
אוחח תקופת המבחנים והלחץ עומדת בפתח.
שולחת קרניים קטנות, שמזהירות אותי מראש.
בקרוב אני כבר לא אוכל לנשום; מבחנים, עבודות, שיעורים, לחץ, לימודים.
מה עם זמן לחיות קצת הא?
ברררר, אני רק חושבת על התקופה הזאת שתבוא ואני חוטפת בחילה.
שיהיה לכולנו שבוע טוב ומבורך שכזה.
Yuval Bitch
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
