אני בדרך שלי :]

כמו בכל שנה, אנו מציינים את יום השואה,

לזכר 6 מיליון יהודים ומתוכם מיליון וחצי ילדים אשר נרצחו בדם קר.

64 שנים עברו מאז , ולא יאומן איך כל זה קרה.

היום בטקס כיתות י"ב הקריאו קטעים מתוך היומן מסע שלהם ושל אנה פרנק .

בכיתה המורה הקריאה לנו כתבה מהעיתון , על ניצול שואה שלא העז לדבר על השואה עד לפני 10 שנים.

הוא כל הזמן אכל לחם מיובש עם אובש , מוצרי חלב מקולקלים , ולא הייתה לו סיבה לכך,

שאישתו אמרה לו שזה לא בריא, הוא אמר 'אני יודע' .

זה כ"כ כאב לשמוע את זה.

(מיומנה של אנה) : "אינני יכולה לתאר לך מה מדכאת המחשבה כי לעולם לא נוכל לצאת מכאן. אני גם פוחדת שיגלו אותנו ויירו בנו כדור"

לדעת כאב של ילדה בת 12 , מה שאנחנו לא יכולים לתאר אפילו.

"כשאני הייתי בת 12 , חגגתי בת מצווה.

כשהיא הייתה בת 12 היא הייתה בסכנת מוות.

כשאני הייתי בת 12 יצאתי לשחק עם חברות .

כשהיא הייתה בת 12 היא התחבאה.

כשאני הייתי בת 12 בחופש הגדול , הייתי בים .

כשהיא הייתה בת 12 בחופש הגדול , אמה נרצחה ."

צריך להבין שהחיים לא כ"כ נוראים כפי שמגדירים אותם.

תגידו..

מתי שאלתם על השואה פעם אחרונה?

האם מחשבות עברו לכם בראש?

נכון שלא? רק ביום השואה אנחנו נזכרים ש 6 מיליון נהרגו.

ומה עם שאר הימים ?

למה לשכוח?

ורק לזכור ולא לשכוח .