הפוסט למטה,הוא לא מיותר.

אני עדיין כאן ויש סיבות.

אני לא אמחק אותו, למרות שאני חושבת שהוא טיפשי.

מוות אינו פותר דברים,הוא רק מסבך אותם.

מעגל של כאב, שרק חסר שמישהו יוותר, יפורש וירגיש חלש ..הוא עובר האלה.. על אנשים אחרים.

אנשים שאיכפת מהם כל כך.

נכון, אגואיסטי מבחינתי כל כך לחשוב רק על עצמי!

לא חשבתי באותו רגע על אמא, משפחה, חברים.. אני נורא לא מתחשבת הלא כן?

מה היה קורה אילו הייתי עושה משהו לעצמי? הם היו סובלים! זה הופך אותי לכזאת לא אחראית ומגעילה.

הם מפחדים שזה יקרה להם! מפחדים להרגיש כמוני.

הם לא יודעים איך לעבור את הכל! הם חוששים שזה יפול עליהם.

אומרים לי " נו נו נו" כמו לילדה קטנה, "מה חשבת לעצמך?! תחשבי על אימך! מה זה היה עושה לה?!מה זה היה עושה לכולנו!"

ומה זה עושה לי הם שאלו? לא!! מדובר רק בהם! הם יסבלו אם אלך..הם יסבלו!!כי כל עוד זה לא הם לא איכפת הרי!

לא איכפת להם שאני סובלת עכשיו. הם פשוט מנסים להחזיק אותי במעמד,אומרים על תוותרי הכל יהיה טוב יותר.

הם מנסים לחזק אותי כדי לפתור אותם מהכל!!

עבר שנה ונחשו מה?! "טוב יותר" לא קרה!

זה לא יקרה כי דבר כזה לא עוברים! פשוט לא!!

"את לא מבינה כלום! לא עברת אפילו חצי מהחיים יש לך עוד כל כך הרבה להנות ממנו"

זה נשמע מלהיב העתיד שלי.

אני יחזור לארץ,ללמוד.

וכל שנה עד סוף הלימודים יזכירו לי את הכל שוב עם עוד טקס לזכרו של תלמיד בית ספר שנהרג בתאונת דרכים.

כל פעם שאכנס לכיתה אתן מבט לעבר כיסאו של סם ואבכה כמו תמיד.

וככה כל יום עד הסוף.

וגם שם לא ירפו. סוף הלימודים אני לובשת את החליפה השחורה והכובע ומקבלת תעודת סיום.

הוא לא יהיה שם לחוויה הזאת, וכולם ידאגו להדגיש את זה בעוד מילות נחמה על תלמיד שלא יסיים את המחזור הזה השנה.

אני "אתחיל לחיות", אתחתן עם בעלי לעתיד

 ויאומר "I DO" ואתכוון בכל ליבי ונפשי.רק כי אדמיין את סם מולי.

אני אומר " I LOVE YOU" ואשקר, כי אין לי עם מה לאהוב. פיסת לב האחרונה שנשארה כבר נתפסה חזק בילד שלא יזכה לשמוע זאת שוב..

יהיו לי ילדים שאחד מיהם יקרא על שמו..אני יראה שמחה בשבילם ומאושרת. האימא שתמיד מקרינה רק את הטוב.

למרות הזמן, אני לא העבור את זה. זה פשוט לא יקרה.

ואז כשיגיע הזמן הם ירצו לשמוע את סיפור חיי. וזה מה שהם יזכו לשמוע:

אימכם בצעירותה איבדה את הבן אדם הכי חשוב לה בחיים בתאונת דרכים.

היא סבלה מאוד ועדיין מצטערת כל יום על הקרובים האגואיסטים שלא נתנו לה ללכת.

היא התחתנה עם אביכם רק כי זה מה שצריך לעשות, כי היא לא אוהבת אותו כמו שאתם חושבים.

והיא בכלל לא אמורה להיות אימכם כי היא בכלל לא רוצה את זה!

כל מה שהיא הייתה רוצה ותמיד תרצה זה להחזיר אותו לחיים.

אם היה ניתן להחזיר את הזמן לאחור, היא הייתה עושה את זה.

גם עם זה היה אומר שלא תוולדו לעולם.

אני לא מאחלת לאף ילד אמא כזאת..

בעיקרון זה אומר רק דבר אחד. אני פשוט אסבול כל חיי. כי אני לא אתגבר.

אני לא אוותר ולא אגיד לעצמי" אני צריכה להמשיך עם החיים.."

פשוט לא מגיע לי להמשיך לחיות.

נחסוך את הכל מכולם.

העתיד הנורא נפלא שלי הולך לפח.

כמו טראומת ילדות שמשפיעה לכל שאר אורך החיים.

רק שאני כבר לא ילדה..

אני לא מוכנה לסבול את זה, פשוט לא!

צריך לעצור את זה עכשיו.. או שהייתי צריכה לעצור את זה כבר אז..

בשנייה הזאת שבה הבנתי מה קרה.

לחפש דרך להצטרף עליו.

למות ביום אחד.

כן, עכשיו הוצאתי הרבה דברים.

אני נשמעת כמו זקנה(מרבת חתולים שגרה אצל הדודנים בעליית גג) מטורפת וממורמרת שכל חייה הלכו ולפח והיא רק למדה להתלונן.

לא איכפת לי!נמאס לי לשתוק כשכולם מסביבי מדברים במקומי.

אני כבר לא שייכת לכאן! אני פשוט לא!

כן, הכל תמיד לא הולך  איך שרוצים.

צרות תמיד באות אחת אחרי השנייה.

אובדן אחד זה שינה כל כך הרבה בחייהם של כל כך רבים.

הכל חוזר על עצמו,אני חווה דברים שכבר הרגשתי.

אני לא עומדת בזה...

אני לא מחפשת תשומת לב של מישהו.

לא איכפת לי איך אנשים ינהגו עם זה.

כל מה שאני רוצה שיזכרו..

את מי שאני..

שאהבתי את כולם,שאני תמיד אוהב אותם.

למרות שכבר לא נשאר עם מה.

אותם אלה שעשו כל כך הרבה למעני,עזרו לי ותמכו.

אני מודה על הניסיון.

אני אוהבת אותם מאוד.

ורוצה רק דבר אחד.

שכל אחד מיהם יזכור אותי, ואת מי שאני באמת.

מי שהייתי לפני שהכל קרה.

לפני אותו לילה.

ומי שאני עכשיו.

למה שהפכתי...

אני רוצה שהם יזכרו את מי שהייתי..

הפכתי למלאך..

והוא כבר לא יהיה שם לבדו.