נקודת האיסוף

אני מוצא את עצמי בזמן האחרון מתוסכל בבית, ולא מספיק זמן בשדה בוקר.

אני השגתי את מה שהעמלתי רבות כדי להשיג אותו.

רוב הבנות שאני מתחיל איתן מתחיל, מצליח לי, ולא שאני עושה משהו מיוחד. אולי בעצם כן...

הסוד בכלל לא מסובך, כל מה שצריך לעשות זה לעשות מה שאתה באמת רוצה.

בלי הגיון, בלי מחשבה. לסמוך על הגוף שלך, ואני שמח שזה מצליח לי, אבל זה עוד רחוק ממושלם.

ובכל זאת, אני לא מרגיש שאני רוצה את הבנות שמראות סימנים שהן רוצות אותי, וזה קצת מתסכל. אני לא רוצה קשר של רק חרמנות, זה פשוט לא כיף.

ראיתי איזשהוא סרט בנות גרוע. שאומר בסוף ברגע הגורלי, הגיבורה הלא קשורה שואלת למה אנחנו כל כך רוצים את הרגש הזה.

אז עונים לה, שזה הדבר הכי קרוב לקסם שיש לנו בני האדם.

אני סתם אהבתי את זה.

אז בזמן האחרון בגלל השביתה הזונה הזאת אני כמעט ולא בשדה בוקר. ולכן אני לא רואה את האנשים ששם.

אני עוד לא חוויתי את המקום, ואני חושב שאני עוד רחוק מזה.

השביתה לא נותנת לי שגרה שצריכה להיות בבפנימיה. עד כמה שהיא מוצדקת, נמאס לי להיות בבית.

ממילא השביתה אבל אני מרגיש איך הקשר שלי עם החברים הישנים מתחיל להיות חופף יותר ויותר.

החבר שהיה החבר הכי טוב שלי, אולי הראשון שהיה כל כך קרוב.

אני מרגיש איך הוא מתרחק, איך הוא משתנה. למשהו שאני הייתי מנסה לדאוג שלא יקרה.

אני מרגיש איך הגישה שלו לחיים הולכת להפיל אותו, אני לא בטוח שזה מה שיקרה.

אבל עם הוא ימשיך ככה, מצפה לו נפילה קשה.

ואז זה יוצא שאני לא פה ולא שם. ואני רק יכול לקוות שהשביתה תגמר כבר ושהכל יהיה בסדר.

אני זוכר איך, לא לפני הרבה זמן בכלל, חשבתי שכל מי שהיה לי איתה משהו, אחרי שזה נגמר מכוערת, אז חשבתי.

חשבתי, לא יודע עם חשבתי, יותר ידעתי (סוג של אינסטינקט) שאם אתה רוצה אהבה אתה צריך לחפש אותו...

היום אני מבין שזה דיי בולשיט.

מה שקרה שבגללו הייתי יכול לחשוב ככה קרה בטיול שהיה לנו בשדה בוקר.

בטיול, הלכנו בלה בלה בלה בלה בלה *קטע לא חשוב לעלילה* (שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהב טיולים, ובאמת נהנתי בטיול, אבל זה לא חשוב לסיפור) הגענו לחניון לילה בלה בלה בלה בלה *עוד קטע לא חשוב* קראו לכולם לשבת ליד המדורה, ילדה שנחשבת אחת היותר כוסיות בשכבה שלנו, אמרה לי שהיא רוצה לשבת לידי. (אולי בגלל השמיכה שלי, אולי בגלל הסקסיות שלי וצניעות P:, לי זה לא משנה.) כל הזמן ליד המדורה היינו מחובקים וזה היה פשוט סתמי... שלא תבינו אותי לא נכון, כן הייתי חרמן, אבל זהו. זה כל כך סתמי ולא כיפי.

למחרת היה לנו קורס ניווט חילקו אותנו לקבוצות קטנות (3-4 אנשים) עם מדריך מי"א. היינו צריכים להגיע לכמה נקודות, שהנקודה האחרונה זה איפה שהתחלנו, ומשם אספו אותנו בחזרה לפנימיה.

הקבוצה שלי הייתה קבוצה של בנות, שהיו פדלאות עם מותר לי להוסיף. דיברתי כל הזמן עם הדריכה.

אתם מכירים את זה, שאתם רואים מישהו אתם מעדיפים להתרחק ממנו, אבל אתם יודעים שהוא קשור אליך בדרך כולשהיא? לי זה קרה כמה פעמים, וזו הייתה אחת מהם.

אז דיברתי דיי הרבה עם המדריכה, היא עברה לישראל מארצות הברית, ההורים שלה נשארו שם, והיא ישנה אצל בן דוד בדרגה שניה(או משהו כזה) שגם לומד בפנימיה. היא שומעת מוסיקה שאני שומע (שלא מוכרת בארץ).

בלי לשם לב למרות שהתנגדתי, החלתי לאהוב אותה. וזה היה כל כך יפה ופשוט.

היא לא יפה כל כך, ואני בברור יכול להשיג יותר טוב, אבל עדיין הרגשתי משהו שלא הרגשתי הרבה מאוד זמן. למרות שחיפשתי.

אני חושב שלא יקרה שוב דבר, אבל נחייה ונראה.

אני הבנתי בסופו של דבר שהיופי לא כזה לא חשוב (כמובן שהן לא יראו כמו כיסא שעבר פיצוץ גרעיני), הכל עניין של אהבה.

וכל הבנות שהייתי איתם פעם חשבתי שהן ממש יפות, אז קרה מה שקרה וחשבתי שהן מכוערות, היום הן נראות באור הרבה יותר חיובי.

אני מצאתי את מה שבאמת רציתי רק מתי שלא חרדפתי אחריו.

אז מהיום, מפסיקים לחפש, מה שיגיע יגיע...

ואני יהיה מאושר בכל מצב.

^^_____^^