|
| 7/2009
addicted
עמיר בניון - שלום אשה
שלום אישה,
זה אני שכותב לך,
מילים שלא אומרות
שלא חוצבות את החומה שנבנתה סביבי מכבר...
תוהה מה איתך ואיך את מסתדרת בלעדיי
ואם יש עוד געגוע ואם את קצת חשבת עליי
לא מכתב של אהבה כותב,
הכל עכשיו הרבה פחות כואב
רק תמונה שלנו יחד מנציחה בי את הפחד
מעצמי... מעצמי...
שלום אישה,
זה אני שכותב לך,
כתמים של דמעות
שיבשו ככתמי יין על שמלת כלולותייך
רוצה שתדעי לא טעינו
גם אם נדמה שנכשלנו
שומר רק את הטוב והשאר נגזר עלינו...
לא מכתב של אהבה כותב,
הכל עכשיו הרבה פחות כואב
רק תמונה שלנו יחד מנציחה בי את הפחד
מעצמי... מעצמי...
הרגשה מוזרה אופפת אותי כבר בערך חודש.
נדמה כי דברם השתנו אבל בעצם הכל נראה אותו הדבר.
נדמה שקפצתי מעל הפופיק עם המעשים האחרונים שלי, הרי זה לא אני.
אבל, זה כן אני.
ואני לא יכול להיות בשלום עם עצמי, וזה קורע אותי מבפנים וההרגשה של "הלוואי ותבלע אותי האדמה כאן ועכשיו" לא הייתה חזקה יותר אי פעם.
ואני מנסה לא ללחוץ, ולא להלחץ.
אני נחפז עם החלטות שלא בכוחי לבצען כרגע.
אני באמת ובתמים מפחד ועל סף דמעות רוב הזמן, פתאום השתנתי בצורה מוזרה כל כך, חדשה וישנה לי, וזה מפחיד אותי.
הכח שנדרש בכדי לעצום את העיניים ולהרדם לא היה גדול כל כך אי פעם.
והכאבים והצמרמורות עוברות בכל חלק בגופי ואני רוצה להקיא את זה החוצה ולא מסוגל, כי זה משהו שצריך לאמץ אל קרבי, לאמץ את הפחד הזה.
והפחד הוא נורא וגדול, גדול מכל הפחדים כולם והתענוג של להתעלם ממנו הוא אפסי לעומת התענוג שמקבלים מהלמידה של הפחד הזה.
לפחות כך נדמה לי...
אני לא חושב שאני ארדם עכשיו בקלות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
