|
| 7/2009
הכל עד לכאן
"אני רואה, אני מרגיש
אני רוצה, אני אדיש
אני חכם, אני יכול
אני גיבור כל כך גדול
הכל אני, אני הכל
אני חזק, אני בתוך בועה
סתם מנופח בלי שום ערך
וידעתי בסופו של דבר, היא תתפוצץ לי בדרך
התביישתי, כמו מצורע הרגשתי בערך
ואולי זה הכל עד לכאן
והלוואי שזה הכל עד לכאן"
דיכאון של סוף שבוע, אני שונא את זה.
היה לי חלום הזוי, שמעבירים אותי למחלקה אחרת, ומודיעים לי על זה בטלפון ואני לוקח הכל באדישות כי "אולי אני באמת צריך שינוי", ואז אני מתחיל להתבאס מזה וכשאני בא למחלקה אומרים לי שסתם עבדו עליי והרגשתי הקלה מטורפת.
ומה זה קשור בכלל?
אולי הבעיות החברתיות, הצביעות והעניינים המלוכלכים שהולכים במחלקה עכשיו.
ואני לא כל כך קשור לזה, ועדיין היה לי קצת קשה לשבת שם ולהקשיב לאנשים.
אתמול חזרתי הביתה אחרי שבועיים מייגעים ביותר.
כינסתי את דני, אולג ואת בת דודה שלי, ואולג כהרגלו עשה לנו שיחות מטורפות.
אני מת על זה, כבר מזמן לא הייתה שיחה כזאת.
אחרי שכולם התפזרו, אני ודני הלכנו להסתובב עם שני חבר'ה אחרים, קינחנו בבירה ועוד קצת שיחות.
בשבת שעברה קראתי שני ספרים, בחיים שלי לא עשיתי את זה.
זה מטורף.
התחיל להדפק לי המוח מהעבודה שלי, אני שוב לא ישן כמו שצריך, אני שוב (או שמא עדיין) מדוכדך כל היום.
אני צריך שבירת שיגרה, ואני מקווה שההצעה שלך עדיין עומדת בעינה.
הזמן עובר מהר, אולי מהר מדי, אני לא מספיק למצמץ ואני כבר משתרך מאחורה.
אני לא אוהב את זה.
אני אדיש מדי, אני חושב יותר מדי.
אני כל כך מקנא באנשים האלו שפשוט זורמים, כנראה כמו שמקנאים באנשים שעוצרים לחשוב מדי פעם, אנשים שאשכרה יש להם מה לומר והם לא פשוט "עושים חיים".
ואני שונא הכל, ואוהב הכל.
חצי שנה מוזרה למדי.
אני מקווה להמשך טוב יותר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
