לא יאומן לפעמים כמה השנאה העצמית שלי גוברת תוך דקות ספורות.

אני לא מבין למה היא בכלל קיימת, הרי כל השאר הם בעצם הדפוקים, אני תמיד בסדר גמור, אני תמיד נחמד, תמיד מתחשב, חמוד, משעשע.

אני עומד לבד, בכפור שהוא כל עולמי, אף אחד לעולם אינו שם להחזיק אותי, לחבק אותי, לחמם אותי, ללחוש לי קרוב לאוזן שהכל בסדר ושזה יעבור.

כולם רק מנסים לשנות לי את צורת החשיבה, להגיד לי שהמצב הוא לא כפי שאני מתאר אותו, שאני הבעייתי ואני צריך להשתנות. הם מתיימרים להבין מה שאני מרגיש כשהם לא יודעים שלי בעצמי אפילו אין מושג היכן המחשבות והרגשות האלו נגמרים.

אני לא מתפלא שנמאס להם, שהפסיקו לנסות, אני אחד האנשים הכי קשים שיש, קשה עם עצמי, קשה עם כל העולם המחורבן הזה, אני לא רוצה לשחק את המשחק, אני רוצה להיות מי שאני, ושלא רק יקבלו את זה, אלא שיאהבו את זה, שיתמכו במי שאני במקום לנסות לשנות אותי, "לגרום לי להיפתח" כשזה בעצם פשוט להשתתף במשחק. ואני לא רוצה, לשחק את המשחק הזה שנקרא חיים – לזייף, לשקר, להעמיד פנים. אני לא רוצה לחיות ככה, אפילו רגע אחד.

.Embrace me in your deadly poison. Tear me away from this world