לשאוף לנשוף, ללכת. לעבוד. לדבר. לעשות אהבה. לאכול לשתות, לחצות את הכביש, לנהוג. ללטף בתנועה מכנית.
אנחנו קוראים לחיבור של כל אלו חיים, השאלה אם כדי ליצור חיים אפשר לעשות חיבור פשוט, כמו למספרים, כמו למשוואה מתמטית. יש איזשהי פעולת חיבור שהיא קצת יותר גדולה, הדבק של הצחוק והבכי, של איזשהו פירפור פחד או אנחת הקלה, משהו שתופר את הכל.
אנחנו חיים או שורדים את החיים שלנו?
אנחנו מתים שקמים לתחייה, גופות מונפשות בצורת אנשים, חיוכים ובוהק של שיניים לבנות, עיניים כחולות, אבל מה יש מאחורה?
אולי קברנו אותו עמוק מידי, אנחנו קמים לתחייה כשהאדרנלין זורם, כשהריגוש מתפשט, לרגע יש ברק בעיניים, אנחנו מזדקפים בספה הנוחה שלנו. החיים שלנו קורים בלעדינו בלי שאנחנו בכלל מתערבים באמת, קובעים באמת והכי גרוע- חיים באמת.
המזון שלנו הוא חדשנות, אנחנו קהים כבר מרוב ריגושים, מרוב פרפרים קטנים. אנחנו אוכלים ריגוש כמו ששרצים אוכלים חתיכת בשר, קופצים עליו, מושכים אותו מכל כיוון. חוזרים להישען אחורה, נבלע, נחתם, נאכל.
החתיכת בשר הזו היא לא נתח מהחיים שלנו, החיים שלנו לא טעימים לנו, החיים שלנו מפחידים אותנו, אנחנו בולעים נתח חיים של מישהו אחר.
אבדה לנו היכולת לנשום עמוק באמת, לעשות צעדים מלאים, לעבוד עם כל הלב בפנים, לאהוב חזק חזק.
אבדה או שהיא מפחידה אותנו?
אנחנו מתכסים במחאות חברתיות, במלחמות של צדק, אנחנו מנסים לעשות את התיקון הזה מחוץ לעצמנו, אנחנו שוכחים אנחנו די טיפשים ששינוי לא מתחיל מענק, ולפעמים גם אם בחוץ יהיה זוהר ויפה-בפנים הדברים ריקים, רקובים,חלולים.
אולי כשנלמד לעצום רגע עיניים, ללכת כמו לוליינית על חבל, רק בשביל ללכת, רק בשביל לנשום,אם נפסיק עם ההתלהמויות, אולי אם נתחיל בשלום עם עצמנו- לא שלום חברתי, שלום אישי, נצליח ליצור מציאות אחרת. אולי נצליח לראות אותה אחרת, אולי רק לעצמנו.
והרי אחרי הכל, אנחנו חברה שמקדשת את העצמי, אז איך שכחנו אותו ככה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
