אני- לא יותר ולא פחות.

לפני שגדלתי, הייתי מוצאת קודם את התרוץ ואז את הרגש.

נניח לאחי, הייתי מדביקה את הקנאה, להורי את הכרת התודה, הערצה לגדולים ממני.

הכי קשה זה למצוא תרוץ לאהוב,

וזה גם הרגש שהכי צריך לתרץ, הקנאה קלה לתירוץ, הרי לכל אחד יש משהו שלנו אין, וגם הכרת תודה זה קל, כי כולם נותנים לנו משהו, בכל אדם יש משהו להעריץ ומשהו לשנוא, פגם פיסי הוא תירוץ מספק למשהו לסלוד, גם חוסר ביטחון עצמי, רחמים ואיבה, אכזריות.

היה קשה למצוא תירוץ לאהוב.

אם החיים שלנו הם סוג של קוסם, הרי שבתחילתם אנחנו קיימים, הקוסם מכסה אותנו באלף ניירות, כל פעם דף, כל פעם תמונה או מסכה, ועושה עיסת נייר.

אחרי מספר נאה של שכבות, הוא או אנחנו מעלימים אותנו ממתחת, לא שומעים 'פוף' ולא רואים שום דבר, העיסת נייר מתחזקת, וזה מה שנשאר, סוג של קליפה- והנה נעלמנו.

הקליפה של עיסת הנייר היא אלף תירוצים, מונפצים ולא מונפצים, לכל מעשיה. לכל הרגשות שאיזשהו משהו מאיתנו שנשאר מאחור, התפלק בקסם, מרגיש.

קשה לחבק באמת עם קליפה, קשה להרגיש באמת את הכל, קשה לנשק ככה, אבל זה לא נורא,

הרי לשם כך החברה קיימת, וצו האופנה קיים. חיבוקים לא צריכים להיות חמים וחונקים, עדין ומרוחק זה גם טוב, ונשיקות צריכות להיות יבשות קצת יותר, ורק עם הפה, לא מתנשקים עם הגוף.

לפעמים בא לי לצעוק 'יאללה! נשיקות רטובות עלי!!!' ככה זה צריך להיות, חם ורטוב.

אבל אם כל התירוצים למי בא בכלל להתנשק?

לאט לאט התחלתי להפגע מהקליפה, חתכים של נייר, קטנים וצורבים, חתכו לי בזרועות וברגליים, בחזה ובאחוריים.

גם אם הדבק היה קצת נפגע, היה נמס ונוזל, אני משערת שדפי התירוצים עדיין היו עומדים ביני ובין העולם, עוצרים את הכל, מרחפים לפני, כמו חומה.

אני מנסה לקטוף את התירוצים לשנאה וקנאה, חמדנות ורחמים.

להתנקות מהרגשות שנובעים מהשאפתנות,

ומחפשת לאהוב. אני לא נגמלתי, אני עדיין מחפשת תירוצים,

אלף תירוצים לאהוב. יש מיליוני תירוצים לחבב, ואהבה היא רגש שבטבעו הוא חסר תירוץ, מתפרע לבד לכיוונים משל עצמו,

אני מגדילה תירוצים, אני מנסה לאהוב בלי תירוצים, אבל אז אין לאהבה דרך לצאת, היא נשארת בפנים מתחת לערימות של דפים,

אני מגדלת תירוצים,

אלף תירוצים לאהוב,

ולו רק יכולתי להחזיר את הזמן לאחור ולאהוב כל כך, בלי שום תירוץ, בלי לחכות לתירוץ הזה שנים, פשוט לחבק, לנשק.. חם ורטוב.