| 8/2011
הרצל
"כבר הרבה זמן לא חש את הבהלה הזאת, שדומה קצת לסחרחורת שיש לפני שקופצים ממקום גבוה, מעין חרדת נפילה שיש בה גם תשוקת נפילה. בפעם הראשונה הרגיש ככה כשהלך לאיבוד למשפחה שלו, בתחנה המרכזית בתל-אביב. אחר כך זה חזר בטיולים שנתיים, בלילות ארוכים מדי עם המשקפת בלבנון, בפרידת הניסיון מרוני. קשה לשים על זה את האצבע: ברגע כלשהו הבדידות ממירה את עצמה לפחד".
(נוילנד, אשכול נבו, עמ' 103).
הכל מתערבב לי בראש בצורה אחידה. יש לי הרבה מה לכתוב, אבל הכל כל כך מעורבב, שלא יוצא כלום. חזרתי מתל-אביב, ממאהל המחאה, הייתה יותר הרגשה של חגיגה, של פסטיבל, מאשר של מחאה. אנשים, חשופי חזה, במכנסיים קצרים, עם סיגריה ביד אחת, וכוס או בקבוק ביד השניה, יושבים, מהלכים, צוחקים, צועקים. השדרה עמוסה אוהלים אוהלים. בראש, ניידות שידור, את סופה לא רואים. ילדים קטנים נכנסים אל תוך האוהל עם ההורים שלהם, או הולכים לשירותים הכימיים המטונפים. אישי תרבות ואנשי בידור באים, מסתובבים, מראים נוכחות, צועקים, מלבים את האווירה. שלטים מעטרים את כל האהלים, העצים לבשו חג וגידלו עלי כותרת ביקורתיים וחריפים. כל שעל על המדרכת, נוטף חצי ביקורת, חצי מחאה, חצי אכפתיות. אם לפני שבועיים, כולנו חשבנו שהאדישות הזאת, היא שתאכל את כולנו בסוף, הרי שעכשיו, פתאום הציבור החל לפקוח את העיניים. כולם מודים ומתוודים: לא גומרים את החודש. הישיבה בינות האהלים, היא היציאה מהארון - לא מפחדים ולא מתביישים להגיד. אני עני, אתה עני. אני, באמת ובתמים, מקווה שזו לא מחאה שהתחתית שלה פוליטי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
