מטחנת המוח עבדה היום שעות נוספות. לא קל לשבת מול המרקעים, לשמוע את שצף המילים, את החזרות האינטנסיביות על המידע הלא רלוונטי, ובכל זאת - בכל פעם שהראו אותו בטלויזיה, הלב שלי נחמץ, ומצד שני, התרחב והוקל. הפרשנויות וההסברים כמעט ולא הועילו. כל אחד אמר את דעתו, ובסופו של דבר, התמונה הבהירה את המצב חד וחלק. אבל התמונה לא הייתה מספיק מפוקסת. הייתה חסרת מיקוד. תחילה מטלפונים סלולארים, אחר כך ממלצמות של רשת ערבית כזאת או אחרת. רק בסוף, כשהוא זכה להרכיב את המשקפים ולראות סוף סוף כל אבן ותו פנים, גם המצלמות של דובר צה"ל החלו לעבוד. כאילו, ניסו להמחיש לציבור, את הדרך שעבר - מחוסר פוקוס, למיקוד מוחלט. מן האור לחושך. אני יודע, שיבוא היום, שנצטער ששחררנו את רבי המרצחים, את השטנים, אבל מצד שני, במיוחד אחרי היום, ברור לי שזה היה חייב לקרות היום. מי יודע מה היה בעוד שנה, חודש, או אפילו יום. התמונות הראשונות של הבוקר, אמנם ריגשו אותי, אבל לא כמו התמונה, בה הוא משוחח בטלפון עם הוריו והוא מרכיב על פניו משקפיים. פתאום הוא רואה עולם. הוא רואה אדמה ושמיים. רואה שאפשר להתחיל מחדש. לאהוב ולהרגיש נאהב.

צריך להרכיב
משקפים, כדי
לחוש טוב יותר:
את מגע הגוף
המתפרק, את טעם
לובן הסיד.

את חיוורון הפנים.

כדי לראות רחוק
צריך לספוג. להתמוטט
ולהתחיל מחדש.

רק אז אפשר
לאהוב.