|
| 11/2011
תעשן את זה
מחליאה אותי תמונת המצב המסוממת של הימים שלנו. מנסים לשכנע אותי, שכדאי לי לעשן גראס, שזה עושה רק טוב. זה מחליא אותי וזה נראה מגוחך ופתטי בעיני. כאילו, אנשים חיים בבוקר בשביל הסמים, ללא סיבה מוצדקת אחרת. מתעוררים בבוקר כדי לעשן, ישנים בצהריים כדי לקום ולעשן, כותבים כי הם עכשיו תחת השפעה, הולכים למסיבה כי הם מסטולים מהתחת, הולכים לישון כי ההשפעה פגה וחוזר חלילה. זה מביך אותי, שאנשים יודעים לחיות רק ככה ולא אחרת. מנסים לשכנע אותי לנסות, להרגיש, לעוף. אני עף מדברים שעושים לי טוב, לא מחומר כימי שמשחק לי במוח. מבחינתי, סמים הם בדיוק אותו השטאנץ כמו סיגריות ותו לא. הכל פוזה, הכל רק כדי להראות שאתה בפנים, שאתה עושה, שאתה כאילו נהנה מהחיים, אבל אתה קטן וטיפש, מסריח שהורס את הבריאות של עצמו. למה לי לקחת את זה? הרי יש לי כל כך הרבה דרכים אחרות למות. אני יכול לקפוץ, או לחתוך, או להטביע את עצמי. למה לבחור במוות איטי שמוכר סיפור כוזב? למה לנבול כל יום, לשרוף כל רגע את הריאות הפגומות? אני שונא את המעשנים שנדחפים לתחנת האוטובוס וחונקים את כל השאר, איך הם אף פעם לא שמים לב שהם היחידים שנשארו בתחנה, כי כל השאר התרחקו? אני שונא את האנשים שמעשנים ואחר כך מתקרבים אליך, ואתה צריך לסבול את הבל הפה וריח הגוף הנוראי שלהם. אני שונא את השיניים הצהובות, הציפורניים הצהובות, הריאות השחורות. אני שונא את החיוך המטופש, את התנועה העיקשת לסדר את כל הניקוטין בדף נייר אחד. אני שונא את המבט של "זה לא אני, זה הצורך", אני שונא את ההרגל לקום בבוקר ולעשן, לשתות קפה ולעשן, לצאת להפסקה ולעשן. לכו תביאו ביד.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
