Sometimes it’s so crazy that nothing could save me

מלחמה בדרום אה?

לא מאמינה שזה קורה .

לא מאמינה שפשוט ארזתי ונסעתי לצפון עם המשפחה שלי.

לא מאמינה שחצי מהחברים והמשפחה שלי מפוזרים בארץ.

לא מאמינה שאולי אני אחזור ולא אמצא בית.

שונאת את המצב הזה..

כ"כ רוצה לחזור לאשדוד.

לא שלא טוב לי פה אצל דודים שלי.

טוב לי מאוד..אפילו כיף בת דודה  שלי בגילי יוצאים עם חברים שלה וזה...

כל שנייה שומעת אזעקה.

חולמת על זה.

שאני כבולה כלואה לא מצליחה לזוז ופתאום..בום..

הכל נראה רגיל מבחוץ.

אבל מבפנים תקוע סלע.

רק חושבת על כל האנשים שננשארו באשדוד..

באשקלון,נתיבות,באר שבע,אופקים ,יבנה,גן יבנה איפה לא ?

שלא נדבר על שדרות..

8 שנים..ורק עכשיו חצי מדינה מבינים.

בחיים לא הבנתי כמה הם סובלים.

אני כ"כ מצטערת שזה המצב.

והמחשב שאין אפילו משהו שאני יכולה לעשות.

היום בחדשות הראו משפחה של מירי בוהדנה ..אחיינים שלה..

שגרים בשדרות.

כ"כ כאב לי לראות ילדה כזאת קטנה מדברת על מלחמה.

מדברת על אנשים שנהרגים.

ילדה שקיבלה עיוווט כי נבהלה מ"הצבע אדום".

יודעת ומודעת למציאות שהיא חיה בה.

וסובלת.

לדעת שיש עוד כ"כ הרבה ילדים כמוה,ילדים שנפגעו,שחיים בפחד.

זה מקום לגדל ילדים ?

אבל זאת ישראל ואין לנו ארץ אחרת לא ?

אחרי זה הראו סיפור על זוג חירשים שהורים לשני ילדים.

אחד מהם נפטר ז"ל לפני עשרה חודשים במלחמה או משהו כזה לא כ"כ הבנתי.

ועכשיו בנם השני נכנס לעזה.

רציתי לבכות רק מהדברים שהם אמרו..

בכלל לא הבנתי איך אפשר לחיות ככה אחרי אובדן כזה.

ועכשיו בפחד שחס וחלילה הם עלולים לאבד עוד בן.

אחיו של זה שנפטר אמר :

"הוא לא הלך סתם,יש סיבה שאני כאן."

כ"כ הערכתי אותו באותו הרגע..

כ"כ הבנתי את הסיבה למעשים שלו.

בזמן האחרון ראיתי הרבה סרטים על גלעד שליט,רון ערד..

ועוד הרבה חיילים..

שנהרגו,נפצעו,או מוגדרים כנעדרים..

תמיד שהיו מדברים על הנושא הזה כאב לי..

אבל  עכשיו..

יורדות הדמעות מעצמם.

כ"כ הרבה כאב וסבל של משפחות,

של אנשים.

שבכלל לא מגיע להם.

חורים שאי אפשר למלא..

כאב שאי אפשר לרפא.

יש לי ידיד טוב..שאחיו נהרג בצבא בפצצה במנהרה.

וכל אזכרה שיש לו אני פשוט לא מוצאת את המילים הנכונות...

מה להגיד,איך לנחם?

איך בכלל ממשיכים הלאה?

עכשיו אני בצפון..

אנחנו לא לומדים,אי אפשר להכחיש שזה לא נחמד..

אבל במצב הזה עדיף ללמוד.

התכנון זה לחזור מחר בערב לאשדוד..

אבל ההורים שלי אמרו שאם המצב ישאר ככה..

כנראה שאני אשאר פה.

מצד אחד אני נורא רוצה,טוב לי פה..

אני לא בוכה מאזעקות,לא נבהלת,פחות חושבת על המצב..

יוצאת.!

אבל בכל זאת מתגעגעת,

כ"כ רוצה שיפסק,שיגמר..

באחד מטילי הגראד שנחתו באשדוד,

המזכירה של הביצפר שלי נהרגה.

לא שהכרתי אותה כ"כ..

אבל אני יודעת שיש לה בת בשכבה י'ב..

ופשוט לא האמנתי שזה קרה לה.

בימים האחרונים עברו בי הרבה מחשבות.

כל אזעקה הזכירה לי כמה אנשים חשובים לי..

וכמה הם יחסרו לי בחיים .

אפילו שיש שעות של שקט..

את רק מחכה לאזעקה,את רק מחכה לסימן שלך לרדת למקלט.

כ"כ הרבה בפחד ברגע כ:כ קצר שנראה כמו שעות..

ואז שמגיע הבום,הרעש שחיכנו לו..

הפחד לדעת איפה זה נפל.

זה יגמר בזנמן הקרוב ?זה יפסק?

אנשים עוד יפגעו מזה ?

כ"כ הרבה שאלות ותקוות באותו הזמן...

מקווה שהכל יסתדר,שכולם יחזרו בשלום...בעזרת ה'.

"שני בדצמבר רוחות מנשבות
מבהירות את הכתובת על הקיר
יושב וכותב לך רק כמה שורות
כל כך רחוק מהעיר

כקוראים אז באים כך היה וכך יהיה
גם בלי לדעת למה איך ומה
מותר לקוות שממש בקרוב
עוד נצעד בדרכי החכמה

רוחות מלחמה איפה התקווה
עוברות שנים ללא תשובה
נשאר לנשק את לחייך לפני שאלך
לזכור מה שהשארתי... אצלך

אל תדאגי תשמרי על הבית
אני כאן אשמור על עצמי
ערב יורד על מטע עצי זית
ואל תשכחי שאני

מוסר לקטנות נשיקות מאבבא
הכי מנשק בעולם
שתי ילדות, שתי דקות מכפר סבא
נראות לי לרגע כמותן
(רימון!)

בתוך היום יום שדורך ומועך
לא ברור מה בעצם חשוב
יותר מהכל מתפלל שאני אתברך
ואראה אותך שוב

רוחות מלחמה איפה התקווה
עוברות שנים ללא תשובה
דברים שרציתי לומר לך
עכשיו אני שר לך
בפעם הראשונה
רוחות מלחמה ואין שום תקווה
קנה אדמת המריבה
נשאר לנשק את לחייך,
לפני שאלך
לזכור מה שהשארתי... השארתי אצלך.."