אני אמא

אתמול, אוּריקי ניענע את הארון ....

מן ארון כזה, לא הכי הכי יציב.

ניענע וניענע...

פעם אמרתי די...

פעמיים אמרתי די.

לא עזר לי.

אז,

הכנסתי אותו לחדר, לעונש.

דקה שלמה הוא היה לבד בחדר שלו,

ואני בחוץ.

הוא בוכה ואני כמעט בוכה איתו.

אחרי דקה פתחתי את הדלת,

הבונבון הסתכל עלי בעיניים מלאות דמעות.

חיבקתי אותו חזק חזק.

הסברתי לו שאני מאד אוהבת אותו,

כעסתי כי זה מסוכן לנענע את הארון, הרי הוא עלול ליפול עליו,

לא יודעת עד כמה הוא הבין.

לארון הוא כבר לא חזר.

הרי חייבים גבולות, אני מאד מאמינה בזה.

אחר הצהרים הלכנו למגרש משחקים,

בחזרה ישב לו אוּריקי שלי על המדרכה, לפניו היו מכוניות חונות.

הוא הסתכל על לוחות הרישוי.

וקרא את המספרים... לא האמנתי למראה עיניי.

כל הספרות הוא הכיר, הוא התבלבל בין 1 ל-7.....

מצא חן בעיניי שהוא שם לב לספרות, ושהן שם בכלל.

המחשב שלנו עדיין בביתחולים לחמשבים....(כלומר אצל הטכנאי)

ואני עדיין גונבת דקות מחשב בבית הספר.

מתנצלת שלא ממש מגיבה לכל הכותבים לי.

מבטיחה לעשות את זה ברגע שיהיה לי מחשב בבית.

יום נהדר.