אני אמא

אתמול, לפני שמונה בערב, אמרתי לאוּריקי שלנו שעוד מעט תהיה צפירה.

אנחנו אבא ואמא נעמוד דום, כמו חיילים. ואם הוא רוצה הוא יכול לעמוד איתנו.

אוּרי שאל למה, אז הסברתי שאנחנו רוצים לזכור את החיילים.

עוד אמרתי שמחר זה יום הזיכרון וזה יום עצוב.

אוּרי אמר שהוא לא רוצה לעמוד.

והוא לא רוצה להיות עצוב בגלל החיילים.

הוא רוצה להיות שמח.

בשמונה,

עם הצפירה, בדיוק כששרנו לאורי את "הילדה הכי יפה בגן" של יונתן גפן,

החלה הציפרה.

אבא ואמא עמודו,

גם אוּרי נעמד.

נתן לי יד.

נתן לאבא יד.

ואז הוא בקש ידיים.

ונגמרה הצפירה.

והתחלנו לראות את הטקס.

אוּרי אמר,

כשאני אהיה גדול אני אהיה חייל ושוטר.

 עכשיו, אני לא רוצה לראות זה עצוב, אני רוצה להיות שמח.

כיבינו את הטלוויזיה.

והשכבנו את הנפלא שלנו לישון.

אני עוד צפיתי, בתוכנית ועוד אחת ועוד אחת....

ואז הילד התעורר ובא להיות איתי במיטה.

כל כך היה כייף לחבק אותו. להרגיש אותו,

וזהו לא יכולתי יותר להרדם.

בכל רגע ורגע אמרתי לעצמי,

הלוואי שכבר יהיה שלום ושקט בארץ הזו.

זוכרת אותם,

ומתפללת שיהיה כאן כבר שקט.