(לא, אני לא יודעת יידש...)
הלכנו אתמול עם אוּריקי להצגה.
כבר מזמן הזמנו כרטיסים להצגה לספר הג'ונגל בתיאטרון.
כשהזמנתי את ההצגה
לא לקחת בחשבון (או בעצם בכלל לא ידעתי...) שיהיה שעון חורף.
לא לקחתי בחשבון שאורי מתחיל גן חדש ויהיו לו קשיי הסתגלות.
לא לקחתי בחשבון שאורי יחליט שהוא כבר לא ישן צהרים.
בהתחלה הילד היה נרגש,
הוא אמר שזה בטח הצגה על חיות.
סיפרנו לו שזה על ילד שאמא ואבא שלו היו זאבים.
ואורי היה סקרן.
התארגנו להצגה, לקחנו לחמניה עם חמאה ודבש.
לקחנו אפרסק חתוך,
ונסענו לתיאטרון.
כבר בדרך שמעתי את אורי מפהק.
הגענו לתיאטרון,
ואורי כבר התחיל לומר שהוא לא רוצה הצגה.
הוא רוצה הביתה.
אמרנו לו ננסה לא יהיה לך נחמד נלך.
ישבנו וחיכינו להתחלת ההצגה,
ואורי ישב על הכסא עם ידיים על העיניים.
לא מוכן לראות.
התחילה ההצגה ברעש גדול ואורי בכלל התחיל לבכות, בבכי חזק חזק.
עד כדי כך שהיינו חייבים לצאת.
אורי סרב התוקף להכנס חזרה להצגה.
התאכזבנו גם אבא וגם אני,
הרי רצינו בילוי כייפי לאורי ולנו.
חלטנו שאנחנו לא הורסים לגמרי את הבילוי שלנו.
נכנסו חזרה לביניין,
וישבנו בבית הקפה,
שתינו קפה אכלנו פיצה ורבילולי ברוטב פסטו.
ישבנו וחשבנו איפה טעינו...
אז,
הילד היה עייף.
הילד עדין רגיש יותר מכרגיל בגלל הגן החדש.
שעון החורף עוד לא יושב ...
האמת היא שבתוך הלב פנימה כבר בבוקר חשבתי שאולי זה לא מתאים.
משהו בתוך תוכי אמר לי, בטלי.
אבל אני לא ביטלתי.
ולמה רֶבֶה גֶלד?
כי למדתי...
לבדוק בפעם הבאה את כל המסביב.
להקשיב לתחושה שלי.
כשאורי אומר לא רוצה- אז לא.
זה אמנם קצת קשה כי אם לא אתעקש איתו הוא הרי לא ינסה כלום חדש.
יום טוב!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא של אוּרי