אני אמא

אתמול בקרנו ב"ארץ לעולם לא" בגן הבוטני פה בירושלים.

לדעתי אורי היה צעיר מידי בשביל זה במיוחד שהוא לא הכיר את סיפור פיטר פן.

ולכן, כשהלכנו לבית ספר לשודדי ים שהוא כל כך רצה, הואמאד מאד נבהל,

וסרב להשאר ב"שיעור".

אוריקי הגיע אלי בוכה, ודי היה קשה לשכנע אותו לנסות פעיליות אחרות.

המשכנו לטייל בגן הבוטני וראינו ילדים עם חרבות מנופחות.

אורי בקש גם, אמרנו לו שאנחנו חושבים שיש כאלה בסירה של הפירטים, הוא לא רצה לחזור לשם.

אורי קצת התאכזב,

ואז שמעתי אותו אומר לעצמו...

"לא נורא אורי, בבית יש לך חרב דומה,

החרב שבבית הרבה יותר טובה וחזקה..."

אבא מייד אמר שזה משל השועל והכרם בנוסח אורי.

המשכנו לטייל, וראיני את האוהלים של האינדיינים,

אוריקי הסכים לשבת ולהסתכל מרחוק.

ואחר כך שר איתי ביחד את שיר שהאינדניים לימדו.

הגענו חזרה לאיזור הפירטים,

אורי בקש ללכת לדבר עם הפירט.

הלכנו ואורי אמר לו,

שקודם הוא היה בבית ספר לפירטים אבל הוא מאד פחד,

אז הוא הלך,

הפירט, נתן לו יהלום - מפלסטיק, ואמר לו שהוא מקווה שאוריקי לא מפחד יותר.

אכן אורי לא פחד יותר.

הלכנו בקר את בנות היום שנתנו לו אבן מיוחד נגד חלומות רעים...

עד הסתכלנו קצת על העצים והפרחים בגן הבוטני,

וכמובן הצטלמנו.

אורי מאד התרגש כשראה חתן וכלה עורכים צילומי חתונה.

קנינו לו חרב מתנפחת... והוא נהל קרב עם הכרוז של ארץ לעולם לא,

לא היה מאושר ממנו כשהפיל את המקרופון של הכרוז והוכרז כמנצח!!

אוריקי אכל לחמניה עם נקניקיה,

חזרנו הביעתה מחוייכים,

וטובי לב.

אני למדתי מזה,

שכדאי בפעם הבאה כן לספר את סיפור הרקע,

כדי שלאורי יהיה קל יותר להתחבר.

שבת שלום!