אני אמא

ביום חמישי, ב' באלול מלאה שנה למותו של דודי משה ז"ל.

כבר לפני כחודשיים ידעתי שאישתו, וילדיו בחרו לכתוב ספר תורה לזכרו,

ושהכנסת ספר התורה יהיה ביום בו נציין שנה למותו.

לפני זמן מה, התקשרה אלי בת דודתי ובקשה להודיע לי על מקום והזמן.

מובן שרשמתי לפני.

וכך ביום חמישי התכנסנו בביתו של דודי ז"ל לכתיבת האותיות האחרונות בספר

אבי, שהוא אחיו הצעיר של משה דודי ז"ל כובד בכתיבת האות הראשונה.

סופר הסת"ם למעשה כתב את רוב האות ואבי ושאר הגברים רק השלימו את האות.

כל הגברים והבנים כובדו, אפילו ירון משה הקטן (בן 5 חודשים..)

לצערי אבא ואורי לא היו איתי, כי אז גם הם היו כותבים, למעשה מחזיקים את ידו של סופר הסת"ם בזמן שהוא כותב.

אחר כך ברוב שמחה ירדנו מהבית, ברחוב היה שולחן עם כיבוד,

אנשים הלכו ובאו ושאלו לכבוד מה זה,

היתה לנו הזדמנות לספר על דודי היקר.

משם עם מכונית שעליה רמקולים ושירים שברובם היו שירי שמחת תורה,

הלכנו לבית הכנסת אותו בנה סבא שלי לפני הרבה הרבה שנים,

זהו בית הכנסת בו אנחנו עורכים את החגיגות המשפחתיות שלנו,

ברי-מצווה, וכו'

הלכנו, ספר התורה הועבר מיד אל יד.

ובגלל שהיינו בשכונה חרדית, לאט לאט הצטרפו עוד ועוד אנשים,

למדתי שמצווה היא ללכת 4 צעדים עם ספר התורה שנכנס לבית הכנסת.

היו כאלה שהלכו איתנו, היו כאלה שרק נשקו לספר היו כאלה שעמדו על מרפסות הבתים וצילמו.

כמו החלילן מהמלין, לאט לאט היו המוני בני אדם.

זה היה מרגש.

מאד מרגש.

זה היה לכבודו של  דודי ז"ל,

שהיה איש שמח מאד, מאמין מאד, אוהב אדם.

אוהב שמחה, איש שברגע שנכנס לאיזה מקום כולם שומעים אותו,

כך שהרעש וההמולה מאד תאמו את הבנאדם.

מאד קשה לתאר במילים את ההתרגשות את האוירה, אבל זה באמת היה מיוחד,

מרטיט את הלב.

הגענו לבית הכנסת, היתה תפילה קצרה.

משם הלכנו לסעודת מצווה.

דבר אחד קילקל לי...

הגענו לבית הכנסת, היו ממתקים שנקנו עבור ילדי המשפחה,

באו ילדים חרדיים...

ולקחו, ולא אחד או שניים אלא מלא החופן.

וכך לילדים שלנו שעמדו במסע ההליכה כל כך יפה לא נשאר כלום.

דבר דומה קרה בסעודה,

אכלנו.

הנכד של דודי דיבר, כל כך יפה על סבא על הכבוד שהוא רכש לסבתא שלו,

על אהבה.

ואחר כך עוד אדם דיבר,

ולאחר שאכלנו, לקח את המקרופון חרד ישב ואכל ואמר בקול.

אני אב ל-11 ילדים אין לי אוכל תנו לי לי כסף.

הרגשתי מאד לא נעים עם זה.

בנות דודי שלהן לב זהב, בדומה לאביהן ז"ל מיד פתחו ארנקים ונתנו לו....

הרגשתי מאד לא נעים עם זה.

באמת.

זהו, היה ערב מאד מאד מרגש, לכבודו של דודי שאותו מאד אהבתי.

מצד אחד הצטערתי שאבא ואורי לא היו איתי, ומצד שני אני לא בטוחה שזה היה מתאים להם.

אורי ואבא לא היו איתי כי זה היה יום ראשון בגן ואוריקי היה מאד עייף ונרגש,

הוא מאד התנגד לצאת מהבית, אז נשאר עם אבא בבית.

שיהיה יופי של יום!