אני אמא

אניי אוהבת את המדינה הזו.

נולדתי בה.

נסעתי ממנה לכל קצוות תבל, ותמיד חזרתי לכאן.

שרתתי בצבא. היתי אמורה להשתחרר ובדיוק פרצה מלחמת לבנון הראשונה ב-82.

ואז נשארתי עוד חצי שנה בשירות.

למדתי הוראה וראיתי את ההוראה כשליחות.

לימדתי 25 שנה, ילדים מדהימים מלאי אהבה ושמחת נעורים.

חוויתי כמה וכמה פיגועים, כשהראשון היה מקרר התופת בכיכר ציון בירושלים,

הייתי נערה 13 או אולי 14.

ילדתי את בני כאן.

ואני מגדלת אותו לאהבת הארץ.

לכבוד למדינה ולסמליה.

ובכל יום ויום אני מתפללת ש...

המדינה הזו שלנו תדע לטפל ברע שבה.

בשחתויות, חוסר האכפתיות לאדם אחר,

בפשע שמתרוצץ ברחובות.

באלימות הגואה כאן.

פחד בכבישים.

בחוסר הכבוד והחמלה לאנשים.

לפני כמה שנים בתקופת הפיגועים,

היה מפחיד ...

אבל זה היה הם...

היום מפחיד וזה אנחנו,

זה הרבה הרבה יותר מפחיד.

בכלא יושב נשיא,

ראש ממשלה בדרך.

לזה עשו תיספורת (ולא אצל גלעד הספר)

ההוא לקח שוחד.

עצוב לי.

אני עצמי בדלת אמותיי

עושה כל שביכולתי להיות בנאדם טוב.

וככה מחנכת את אורי.

מקווה שיהיה כאן טוב,

ושקט, רגוע.

שיהיה קל כאן לחיות.

שתהיה עבודה.

שאנישים יראו גם את האחר ולא רק את עצמם.

ולמרות הכל,

כשאני רואה דגל ישראל מתנופף ברוח,

על חלונות המכוניות,

וחיילים במדים-

ברור לי שיהיה כאן טוב!!