אני אמא

התאריך הזה תמיד עושה לי משהו.

אני תמיד נורא מתרגשת בו, תמיד אני אומרת שביום שהאחד בספטמבר לא ירגש אותי אדע שהגיע היום שבו עלי לפרוש מההוראה.

השנה, זה קצת אחרת.

ראשית, מחר לא אקום  בבקר עם שיר של תחילת שנה בלב, אני אחזור לעבודה רק אחרי סוכות.

ושנית וכמובן שהרבה יותר חשוב, השנה יש לי את אוּרי שלי.

אמנם דאגתי שתהיה לאוּרי מטפלת נהדרת.

אמנם דאגתי להשאר איתו עוד קצת בבית.

ואדאג לכך שהוא יסתגל לאט לאט.

אבל...

אני דואגת.

איך אשאיר אותו ככה יום שלם?

איך אהיה רגועה כשאני לא איתו?

איך אצליח להיות גם אמא טובה וגם מורה טובה?

איך אצליח להרגע מן העבודה עם הילדים בבית ספר ולהגיע לאוּרי שלי רגועה ושלווה?

ואיך אדע שבאמת טוב לו שם?

אחד הדברים שאמרו לי תמיד מורות בבית הספר, זה שהן מגיעות הביתה, אין להן כוח וסבלנות לילדים הפרטים שלהם.

אני כל  כך מפחדת שגם לי זה יקרה.

אומנם אוּרי אצל המטפלת עד 4 ואני בדרך כלל מסיימת לפני.

בכוונה נתתי לעצמי זמן להרגע ולנוח לפני שאוּרי המתוק מגיע הבית.

יוו אני כל כך דואגת וכל כך מפחדת.

כן מליונים עשו זאת לפני ועוד מליונים יעשו אחרי...

אבל..................

אני דואגת.

שתהיה שנת לימודים נפלאה .