אני אמא

זו השנה הראשונה שאני חוגגת את יום המשפחה.

חוגגת על אמת.

בתוך המשפחה הקטנה שלי.

בבקר אוּרי החביא את אבא מאחוריו ובקולו של אבא שר לי... אמא יקרה לי.

כל כך התרגשתי.

ובצהרים חזר אוּרי משלומית המטפלת עם פרחים ותמונה שלו ושיר עם ציור כף היד שלו.

וברז בדמעות התחיל לנזול.

כל כך מרגש.

משום מה כשהכל נראה כל כך מרגש וכיפי.

דווקא אז אני נזכרת בכל התלאות בכל הקשיים

עד שהגעתי

לאוּרי שלי

עד שמצאתי את מאיר שלי.

עד שהגעתי לשלווה הזו.

נכון,

העייפות לעיתים גומרת אותי.

הלחץ להיות מושלמת בהכל הורג אותי.

הרצון להיות האמא הכי הכי בעולם.

והבתזוג הכי הכי בעולם.

מוציא אותי מדעתי (וזועק לו מר הגיון... היי גברת - זה בלתי אפשרי, ווינקוט הרי אמר... good enough mother...) 

ויש רגעים של כעס, של תיסכול של איכס.

אבל אלה רגעים. רגעים שאולי חייבים שיהיו..(אחרת עוד עלול לשעמם לי.)

הסך הכל הוא-

  שאני לא הייתי חוזרת אחורה לתקופה שלפני אוּרי או לפני מאיר בעד שום הון שבעולם.

אז יש לי משפחה קטנה משלי.

ומה שיש בה הכי הרבה זה

חיבוקים

נשיקות

ואהבה.

אוהבת אותכם מאד מאד מאד.

אמא (איזה כינויי נפלא!!!!!)