לפני יומיים היה יום השואה.
בבית הספר היה טקס מאד מרגש, תלמידי ו' שהם הבוגרים שלנו עם המחנכת המדהימה שלהם הכינו טקס מקסים, מרגש מעורר מחשבה. ראיתי התרגשתי וחשבתי על בני הקט.
ערב לפני כן בערב יום השואה ישבתי עם אוּרי וראיתי איתו יחד את הטקס מיד ושם.
לא יודעת עם זה נכון או לא נכון לעשות את זה לתינוק בן פחות משנה, אבל אני מאמינה שגם בגילו הצעיר, הוא מבין וקולט.
ראינו את החיילים וספרתי לו שאלה החיילים שלנו, חיילים ששומרים עלינו. אמרתי לו כל הכבוד לחיילים ואוּרי שלי מחה להם כף.
ראינו את הדלקת נר הזיכרון ואמרתי לאוּרי שזהו טקס עצוב אבל הוא ממש לא צרעיך להיות עצוב כי יש לנו חיליים כאלה חזקים וגיבורים.
ראינו את נשיא המדינה, וראש הממשלה... וסיפרתי לאוּרי תינוק בן פחות משנה מי האנשים האלה.
פתאום הבנתי
שאני....
זו
שתמיד אומרת
שהבן שלה לא ילך לצבא,
הוא יצהיר שהוא דתיה...
ושאין בעיה שיתרום אבל אצל אמא....
אני ולא אחרת מחנכת את בני לציונות, לאהבת הארץ.
מייד הוצאתי מהארון את הדגלים שיש לנו.
ספרתי לאוּרי שזהו דגל ישראל,
כחול ולבן העברתי את האצבע הקטנה שלו על המגן דוד, אמרתי לו שזהו מגן דוד.
ותליתי את הדגלים על החלון.
ועכשיו בכל פעם אני שואל את אוּרי איפה דגל ישראל, הוא מסתכל על הדגלים המתנופנפים ברוח. ומחייך.
בעוד כמה ימים יום הזיכרון, עם השירים הנפלאים ברדיו.
עם העצב הכל כך חזק.
ואחר-כך יום העצמאות.
לאוּרי זה הראשון מרבים....
לי זה הראשון כאמא, אמא לבן.
אחרי הרבה ימי זיכרון ועצמאות בהם המימד של אם לבן לא היה.
מסקרן אותי מה יהיו המחשבות שלי והתחושות שלי.
מה אומר לתינוק שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא של אוּרי