אני אמא

השעה עכשיו 2:20 לפנות בקר, אני לא מצליחה לישון.

קמתי והכנתי עבודה לתלמידים שלי, משהו ליום הזיכרון.

כל השנים היום הזה היה לי מאד קשה.

תמיד, מאז מלחמת לבנון הראשונה, כשהיתי חיילת, וקיבלתי בכל יום מברקי נפגעים שמצאתי במברקים שמות של חבריי לכיתה, מאז יום הזיכרון הוא יום קשה, קשה מאד.

שנים בבית ספר לימדתי את השיר "מי שחלם" וזכרתי את כל אלה שחלמו רק לא הגשימו חלום.

אחר-כך, אחרי רצח רבין לימדתי את "שיר השלום", אני מאד אוהבת את השיר הזה.

עכשיו,

כשהתעוררתי חשבתי שהשיר לא מתאים לי.

אני רוצה משהו אחר,

משהו עם המון תקווה.

בחרתי ב- "היתה לי קופסת צבעים".

ישבתי לתרגם אותו לאנגלית...

בערב כשהיתה צפירה אוּרי שלנו כבר ישן, באתי לחדר שלו לעמוד על-ידו בזמן הצפירה, להיות קרובה לאוצר שלי.

עמדתי שם הסתכלתי עליו ישן, וחיבקתי אותו בדמיון (הילד ישן כואב הלב להעיר אותו..),

אמרתי לו בלבי,

אוּרי שלי ילד מקסים,

אני כל כך אוהבת אותך.

כל כך מקווה ש...

אתה ילד שלי תהיה חייל של שלום.

סיפרתי לו שאבא היה חייל, וגם אמא היתה חיילת.

סיפרתי לו ששנינו חווינו מילחמות, ופיגועים וגם הסכמי שלום.

סיפרתי לו שאני כל כך מקווה שיהיה כבר שקט במדינה הזו שלנו.

ואוּרי מתוק שלי ישן....

כל כך הרבה ביטחון, תמימות, שלווה ורוגע היו על פניו הקטנים והמדהימים.

עכשיו, אני מבינה למה בחרתי בשיר הזה ללמד את תלמידיי...

התמימות בו והאופטימיות...

כמה חבל שלי כבר אין אותה.

הלוואי שלאוּרי היא תשאר.

יום הזיכרון,

אני,

אמא לבן, שבטוח יגדל לאהבת הארץ.

אמא לבן, שבטוח  יגוייס לצה"ל בגיוס חובה...

(אני מייעדת אותו למחשבים....בקריה או פה בפיקוד מרכז....)