אז זהו עברנו את היומיים הראשונים.
ביום ראשון אחר הצהרים הלכנו ללאה - אבא, אמא ואוּרי.
בהתחלה אוּרי יש בעלי ולא הסכים ללכת לשום מקום.
אחר-כך בעידודה של לאה, הוא הסכים ללכת לתת לבאפי הכלבה עוגיה.
אוּרי הרי מאד אוהב בעלי חיים ובאפי יכולה לעזור לו בהסתגלות.
וככה הוא התחיל לשחק עם הצעצועים וירד מעלי.
ביום שני הלכו אבא ואוּרי ללאה, אני הייתי בבית-הספר...
שוב אוּרי היה לאבא על הרגלים ורק לאט לאט הפשיר.
אבא ואוּרי היו שם בערך שעה וחזרו יחד הביתה.
אתמול, ה-2 בספטמבר הלכנו כולנו ללאה מוקדם בבקר,
ככה שגם אני אוכל להיום איתו כמה דקות לפני שארוץ לעיסוקיי.
מהר מאד אוּרי הלך ללאה, ובקש עוגיה לבאפי.
אבל מה, הוא החליט לאכול את העוגיה בעצמו... ובאפי נבחה עליו,
אוּריקי כמעט ולא נבהל, (אני לעומת זו נבהלתי מאד)
הסתכל עליה ונתן לה את העוגיה.
אחר-כך, אמרנו לאוּרי שלום, הבטחנו שנבוא יותר מאוחר לקחת אותו,
חיבקנו ונישקנו אותו...
ויצאנו.
הוא לא בכה.
עמדתי מחוץ לדלת ו.... חיכיתי.
נסעתי לעבודה ואבא הלך הביתה. (הוא לקח חופשה, כדי להיות זמין אם אוּרי יזדקק לו)
לי לא היה זמן לנשום בבית-הספר, ולכן התקשרתי ללאה רק ב.... אחת בצהרים,
רגשי האשם אכלו אותי, איזה מן אמא אני....
ואז לאה סיפרה לי שכרבע שעה אחרי שהלכנו הוא כנראה הבין שהלכנו והתחיל לבכות.
והיה די קשה להרגיע אותו.
הוא נרגע ואז נזכר שוב.. והתחיל שוב לבכות, ולאה לטיפה אותו והרגיע אותו והוא נרגע...
וברגע שהיא הפסיקה ללטף הוא חזר לבכות..
היא סיפרה לי את זה ואניהתחלתי לבכות, איזו אמא נוראית אני.
בסופו של עיניים אוּריקי שלנו נרגע.
ישן הייטב, אכל יפה....
ורק לא הסכים לעזוב את המוצץ.
בשתיים וחצי באתי לקחת אותו, מצאתי ילד שמח וטוב לב. מחייך ומשחק...
כל כך שמחתי לראות אותו. כל כך התגעגעתי אליו בעבודה.
אחרי שלושה שבועות שהוא היה רוב הזמן איתי הפרידה ממנו הייתה לי קשה.
היום בטח יהיה אפילויותר קשה כי הוא כבר חווה את החוויה.
אבל לאט לאט זה יגמר, ואוּריקי שלי יהיה שמח ומאושר.
אז זהו מכאן אני צופה רק עליות....
ליל מנוחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא של אוּרי
