אני אמא

הבקר, אוּרי אמר לי,

"אמא, נעמי (הגננת שלו) היא גם סבתא, וגם אמא וגם גננת...

היא עובדת מאד קשה,

והיא אוהבת את כל הילדים..."

מחשבה כל כך בוגרת לילד בן שלש וחמישה חודשים...

כבר סיפרתי שאורי מפחד בלילות,

סיפרתי שאבא שלי לימד אותו לקרוא את קריאת "שמע"

(אגב לילד זה עוזר מאד, הלכו הפחדים... כמעט לגמרי)

לפני כשבועיים קנה לו אבי סידור,

כזה מכובד עם עטיפת עור.

עטף לו את זה בניר עטיפה, ובגלל שלא מצא סלוטייפ בבית שם לו מסביב גומיה.

אורי מידי פעם מבקש לפתוח את הסידור,

מעיין בו,

מחפש אותיות.

מבקש שנמצא את שמע ישראל,

והברכה על הלחם הנרות ויין מיום שישי..

ואחר כך,

שם הכל במקום ודורש שנעטוף מחדש בנייר ונכרוך בגומיה.

זה כל כך הצחיק אותי.

אבי עבר צינתור  אתמול,

הכל בסדר תודה לאל..

סיפרנו לאורי שסבא בבית חולים כי תקנו לו את הלב.

בערב הוא שוחח עם הסבא השני שאמר לו שהוא עייף,

אז אורי אמר לו אתה צריך לנוח הרבה הרבה.

סבא אמר לו,

"כן פרופסור אורי אני אנוח.."

התקשרנו לאבי לשאול לשלומו,

אז אורי אמר לו,

אני פרופסור אורי ואני אומר לך שאתה חייב לנוח הרבה הרבה הרבה,

כי עכשיו הלב שלך מתוקן....

בדרך לגן, קטרתי לאבא שנמאס לי מהשמים הכחולים,

אני רוצה קצת חורף,

שמים אפורים, גשם.

אז אורי אמר לי..

"אמא עוד מעט יהיה שמים אפורים וגשם, אני מבטיח

ואחרי כמה שניות הוסיף,

"אני מקיים  את ההבטחות שלי..."

יום נהדר!

הכותרת היא חלק משיר הפתיחה של סמי הכבאי...

ולמה אני מספרת את זה??

אז ככה,

הבקר אנחנו יוצאים מהבית, נכנסים לאוטו ומתחילים לנסוע,

פתאום פח אשפה בוער,

אמרתי לאבא,

הופס שריפה,

ואורי כבר התחיל להתרגש ולצעוק סמי סמי שריפה...

אבא נתן לאורי את הסלולרי שלו ואמר לו, בוא נחייג למכבה האש,

אמר לו אבא, תלחץ אחד אפס שתיים...

עוד הם מחייגים ואני רואה את הכבאית מגיעה.

הצצתי בשעון ושאלתי את אבא אם יש לנוו זמן,

אבא אמר זה בסדר, אני לא כל כך ממהר,

מייד עשיתי פרסה ונסעתי לעבר הפח הדולק,

חנינו את האוטו והורדנו את אוריקי לראות את הכבאית,

הכבאיים, הצינור הגדול איתו הם מכבים את השריפה...

הילד היה בעננים,

ואז אמרתי לכבאי שיש פה מעריץ נילהב של סמי הכבאי.

הכבאי חייך,

ואורי היה מאושר.

ניצלתי את ההזדמנות, ושאלתי אם אפשר לבוא לביקור בתחנת הכיבוי,

הכבאי אמר שאפשר גם אפשר,

לא היה מאושר מהבן שלי בכל העולם כולו.

אחר כך חשבתי על זה שאנחנו הורים  פסיכים...(קצת)

לעשות פרסה, לרוץ אחרי הכבאית והכבאים,

רק כי הילד אוהב מכבה אש.

רק כדי לגרום לו שמחה.

רק כדי לתת לו עוד חוויה נחמדה.

ביננו החיוך והאושר היה שווה את זה.

השולחן ערוך, סכין בצד ימין מזלג בשמאל, אורי רוצה לאכול את העוף...

אני או אבא חותכים לו את העוף ואז אורי מבקש:

"אמא בבקשה תמזלגי לי את העוף."

תמזלגי מלשון מזלג.

היינו אצל סבא וסבתא,

אורי מבקש מסבא גלידה,

סבא אומר שצריך לשאול את אמא סבתא אם זה בסדר,

אמא וסבתא שתהן אומרות, שאחרי האוכל אורי יקבל גלידה.

אורי הולך לסבא ואומר לו...

"אתה מבין סבא זו הבעיה..."

נונה שלנו (האוגרת) מתה, לא יודעת למה...

אורי הסתכל, וראה שהיא לא זזה.

והסברנו לו שהיא כבר לא חיה יותר ואי אפשר יהיה לשחק איתה,

ורק נון נשאר בכלוב..

אורי אמר...

"אוי איזה אסון גדול קרה לנון, עכשיו נון שלנו מאד עצוב."

ואז פונה לאוגר ואומר לו,

"אל תדאג חמוד שלי, אני אהיה חבר טוב טוב שלך ואז את לא תתגעגע לנונה."

חששנו שיהיה יותר קשה עם זה אבל זה עבר בקלות יחסית...

אוּריקי מאד אוהב את סמי הכבאי.

אנחנו מקליטים לו את זה והוא רואה את זה שוב ושוב.

בזמן האחרון הוא גם משחק את זה,

פתאום הוא מגיע אלינו בריצה..

"אמא תפתחי מהר את הדלת לסמי ולארויס, יש שריפה"

הוא רץ בבית משחק בכבאי.

כל בעיה שיש בבית הוא מיד מציע להתקשר לסמי הכבאי.

השבוע הוא בקש להתקשר להורי ואמר להם בטלפון..

יש לנו שריפה גדולה בבית אתם צריכים לקרוא לסמי הכבאי,

מזל שהורי מכירים את סמי משחר, האחיין שלי, שגם הוא מכור לסמי.

כמובן שהוא רוצה להיות כבאי כשהוא יגדל.

(וגם רופא וגם גנן וגם שוטר וגם נהג אוטובוס, וגם אבא...)

אגב, ארויס הוא בסידרה אלויס כבאי עם בלורית וגיטרה ... ממש אלויס פרסלי.

אורי למד לאכול את הקרום של הלחם בגן,

ועכשיו הוא טוען שהוא מאד מאד חזק...

כי הוא אכל את כל הקשה של הלחם.

פגשנו את השכנה שלנו,

היא  אמרה לי שלום ואמרה לאורי שלום.

אבא ירד טיפה אחרינו.

אז הוא אומר לה-

"דניאלה את לא אמרת שלום לאבא, את צריכה לומר לו גם שלום..."

היא מייד אמרה שלום.

הרבה צחוק מסב לנו החמוד הזה.

רק לא תמיד נעים לצחוק לו בפנים.

יום נהדר!

 ולסבתא שרה  של אורי

הלו היא אמא שלי...

יומהולדת שמח סבתא.

המון המון בריאות ונחת ושלווה

אנחנו כל כך אוהבים אותך - מאד מאד.