אני אמא

כל כך מרגש לראות ילד גדןל אל מול העיניים.

אורי שלנו גדל.

חברים באים והם נכנסים לחדר שלו סטגרים דלת... ומשחקים.

ואני תוהה,

לאפשר דלת סגורה?

לא לאפשר?

מה האג'נדה שלי בנושא?

ברור לי שהוא זקוק כבר לפרטיות שלו עם החבר,

ברור לי שזה חלק מהגדילה.

אבל יחד עם זאת,

מה מתרחש שם מעבר לדלת (אני מאמינה שכלום.)

ולמה הדלת צריכה להיות סגורה?(כי הוא כבר בגיל שרוצה פרטיות.)

אז אני מאפשרת, ומדיי פעם דופקת בדלת להביא נישנוש, של פירות חתוכים.

ובאותה הזדמנות מציצה.

מאפשרת פרטיות ומפמפמת כל הזמן שאין סודות,

שאמאבא שם כדי לשמוע ולעזור בהכל,

שלא שומרים דברים בבטן, כי אחר-כך זה כואב.

הוא כבר לא כל כך רוצה ללבוש בגדים שאני קונה לו,

ולא רוצה לבוא לבחור לבד.

הבגד הזה-

 מכוער,

ההוא של בנות,

וההוא לא טוב.

הבנתי אמרתי לאורי,

אתה גדל, רוצה לבחור לעצמך את הבגדים, מקובל עלי.

ואשמח לבוא איתך ושאתה תבחר.

אבל הוא לא מוכן,

מצידו מה שיש בארון זה בסדר, אבל הוא כן רוצה להתלבש יפה כמו באופנה של  ילדים בגילו,

ומה לעשות שהבגדים בארון נהיו קטנים.

אז אמרתי לו,

יש לך שתי אפשריות,

האחת-

לבוא האיתי לבחור ולמדוד (אוף אבל אני שונא חניות בגדים ואני שונא למדוד)

אפשרות שניה-

ללבוש מה שאני קונה לך (אוף אבל את לא מבינה באופנה שלנו.... את כל פעם קונה דברים שהם לא באופנה).

כן גיל ההתבגרות כבר כאן דופק בחזקה בדלת.

אין ברירה אלא לתת לו להכנס ולחבק אותו, 

להתמודד איתו,

ולדעת שהנה זה כאן ואנחנו נשרוד את זה.

ובמקביל,

הילד עדיין אוהב התפנק על אמא.

ולבוא למיטה שלנו בבוקר שבת.

ולאפוטת איתי,

וארוחות שבת משפחתיות...

אז נוצרת כל שניה כי אני יודעת שזה לא לעוד הרבה זמן.

אז רגע בא לי לצרוח

אורי חכה רגע אל תגדל לי כל כך מהר! תשאר עוד קצת תינוקי שלי.

ושני רגעים אחר כך, אני

יודעת שזו דרך העולם, והילד גדל,

בונה חיים משלו, טעם משלו העדפות משלו.

והתפקיד שלי קצת משתנה... 

הלוואי שאדע שאני עושה את הדבר הנכון.

כייף לחזור לכתוב.

תחשבו טוב יהיה ממש טוב,

אורלי

כפי שכתבתי אורי לא כל כך רצה לצאת,

אחרי שיחות איתו הבנתי שהוא רוצה לצאת אבל, חושש.

ולכן אמרתי שאצא איתו,

אחרי כן נבהלתי מאמירה של עצמי,

ובסופו של דבר הבנתי שא אני רוצה שהוא לא יחשוש ויוכל בעתיד לצאת לבד

אני צריכה לתת לו את הזרת שלי לביטחון.

אז ביום שישי שלפני סוכות יצאנו יחד אורי ואני לטיול. קדם לזה קנייה של אוהל, ושק שינה.

אני וגם אורי התרגשנו מאד לקראת הטיול הזה.

אני לא ישנתי בשטח המון המון שנים - חששתי מכך מאד, גם בגלל כאבי הגב הקבועים שלי,

גם בגלל שגם כילדה לא הכי אהבתי נהנתי מטיולי שטח.

אבל המטרה, והרצון לתת לאורי זרת לעזרה גברה ויצאתי לטיול.

הגענו לחניון בנס הרים, הילדים נתבקשו להקים א ההולים שלהם.

החניכים הגדולים יותר הקימו את ההולים שלהם בשניות ובאו לעזור ולסייעלקטנים.

ואז עמד לו האוהל לתפארת, והילדים הלכו לפעולת צופים.

הילדים קיבלו את החוקים,

אין ללכת לבד לשירותים.

כובע משבע בבקר עד שבע בערב..

לא שופכים סתם מים.

מקשיבים ומכבדים את המדריכים.

היינו שלושה הורים, ישבנו יחד שוחחנו וקיטרנו שאין קפה...

מאוחר יותר התקיימה קבלת שבת וארוחת ערב שהחניכים משכבות ז' וח' הכינו.

מרגש לראות קבוצה של מאה ילדים יושבים יחד שרים שירי שבת, ואוכלים ארוחת ערב שילדים הכינו.

הילדים סיימו והלכו לרחוץ את הכילים, נלכתחילה נתבקשנו להביא כלי פלסטיק רב פעמיים,

וילד שלא הביא אכל על קרש חיתוך....

שוב נתקבצו הילדים בקבוצות שלהם שוחחו שיחקו, והיו נערים ונערות צערים ומקסימים...

בכיבוי אורות אורי נכנס לאוהל לא לפני שהמדריכה שלו בדקה שהוא לבוד בבגד שינה מספיק חם,

אורי בקש שאבוא להיותאיתוף וכך עשיתי.

ששטף שיניים ושהכל בסדר.

ילדים בני 9 שפעם ראשונה ישנים מחוץ לבית בלי הורים....

החלו לעשות חגיגת ממתקים, .

ולהשתולל...

מדהים היה לראות את המדריכות שלהם, מציבים גבולות, קשובים דואגים וכל כך אחראיים.

אורי מהר מאד נרדם ואני שכבתי לי שם על המזרון שטח,

מקשיבה להשתללות שלי הילדים.

בין חגיגת הממתקים והרצון של הבנים להציק לבנות או של הבנות להציק לבנים.

בנות הרגשו רע והמדריכות היו שם בשבילהן,

היקיאו והמדריכות נתנו להן את האוהל שלהן וישנו בעצמן תחת כפת השמים.

לילה שלם הם לא ישנו הילדים המקסימים האלה, והמדיכרות, גם הן...

נסו להשתיק ולהרגיע לחבק ותמוך.

בשש בבקר כבר העירו את כולם לארגן את השטח,

לנקות את השטח לארגן אוהלים.

שוב הגדולים היו לעזרתם של הקטנים,

עזרו לגלגל שקי שינה ולקפל אוהלים.

בשלב זה אני כבר בקשתי מאורי לפרוש הביתה.

לילה לבן, וזה שלא היה לי אוכל זמין, גרם לסוכר שלילצאת מכלל איזון.

התקשרתי למאר שיבואלאסוף אותי ואורי המשיך עם חבריו.

בערב הילד חזר,

מאושר, שזוף עם עיניים נוצצות

סיפר על העטלפים שראה,

על כך שהוא נפל מספר פעמים והצמידו אליו חניך גדול יותר שילך על-ידו.

שהוא מצא מקלות שבעזרתם נעזר והלך בדרך.

הדהימו אותי בני ה-15-16 האלה נערים ונערות מדהימים,

אחראיים.

חכמים,

עם כלכך הרבהשממחת נעורים ואידיאלים.

עם כל כך הרבה אהבת אדם.

ילדים יפים וטובים מכילים עוזרים....

לוקחים עליהם אחריות.

אני יודעת שמעשיתי נכון שיצאתי איתו לטיול.

אני יודעת שעשיתי נכון ללכת הביתה בבוקר.

אני יודעת שהבן שלי גדל בטיול הזה.

כמה ימים לאחר הטיול אורי אמר לי,

"אמא אני חושב שאת הטיול הבא אני יכול לצאת לבד."

ידעתי שככה יהיה.

הוכחתי לעצמי שוב מה שתמיד ידעתי....

כל אמא יודעת מה נכון לילד שלה, תמיד האמנתי בזה.

זהו פוםט על סוכות....

תחשבו טוב,

יהיה ממש טוב..

אורלי

יום רביעי,

סוף השבוע התקרב בצעדי ענק.

1. פוסט חדש בבלוג הכי הכי בעולם, הבלוג של אורי!

    מוזמנים לקרוא ולהגיב לו!

2. קניתי דודבנים וקצפת ליומהולדת שחוגגים לאורי בבית ספר,

     הבנאדם רוצה עוגה לבנה עם קצפת, תותים ודובדבן... כדי שיהיה בעוגה הדובדבן שבקצפת.

     תותים לא מצאתי. דובדבנים כן.

3. משהי שאני מאד אוהבת התוודאת בפני שהדיעה שהיתה לה עלי פעם, השתנתה לגמרי אחרי שהכריה אותי.

    מאד התרגשתי  מהוידוי הזה. אם את קוראת פה את בטח מזהה את הסיטואציה. אוהבת אותך.

4. מבית-ספר לקחתי את אורי להורים של מאיר, משם הוא הלך לטאקוונדו, אחרי השיעור מאיר אסף אותו.

    בהתחלה הוא לא רצה, חשש, ואזאמרתי לו שהוא כל כך מבקש עצמאות, והנה אנחנו נותנים לו והוא מסרב לקחת.

    בצהרים הוא החליט שהוא רוצה ללכת לסבא וסבתא ומשם לבד לחוג. אני גאה בו!

5.  הפגישה שהיתה אמורה להתקיים ביום שני ולא התקיימה תתקיים ביום שישי.

זהו להפעם,

תחשבו טוב יהיה טוב

אורלי