אני אמא

הגיע חודש יולי....

אורי בקייטנה של אופק.

אני התחלתי לעבוד.

ומאיר , רק אצלו הכל זורם כרגיל.

החל מיום א' אורי הולך לקייטנה,

נחמד לו.

השבוע הוא מטפל בכלבים.

לומד על סודות הקרקס

ולומד לשחק משחק שנקרא ספייד סטארק.

דווקא את זה הוא פחות אוהב, והיום בקש להחליף חוג.

אני גאה בן על שהלך לבקש להחליף חוג.

אני התחלתי לעבוד.

עבוד של 3-4 שעות ביום,

אצל משהו שהוא מהנדס חשמל.

נחמד לי, אם כי קצת מבולבל, בעיקר כי הוא מבולבל ...

ולא כל כך יש לו קו מנחה וקבןע.

לאט לאט אבין אותו או שאפקס אותו....

נחמד נורא לצאת מן הבית בבקר, להרגיש שוב יעילה.

להתקלח ולהתלבש בבקר...

השהות בבית כבר לא הטייבה עימי.

ויחד עם זאת עדין יש לי זמן לעשות את הדברים שאני אוהבת.

מקווה שגם במשך שנת הלימודים גם אצליח לאזן את הדברים.

אורי קיבל תעודת הצטיינות בסוף השנה,

היום נלך לקחת אותה.

ביום האחרון ללימודים היה לחץ הגדול אצל אנה בחדר.

אז החלטנו לותר ולבוא בחופשה.

אני מאד רוצה להתחיל עם אורי רכיבה טיפולית.

יש לי תחושה שזה יעזור לו יבנה לו בטחון ויבריח לפחות חלקית את הפחדים.

נראה לי שהחיה העצמתית הגדולה והכל כך מדהימה הזו תוכל לעשות טוב לאורי שלנו.

רוצה לחזור ולכתוב יותר...

זהו להפעם,

תחשבו טוב,

יהיה טוב.

אורלי

לא רגע אחד לפני ולא רגע אחד אחרי.

מציינת בימים אלה שלש שנים של הפנסיה.

שנה ראשונה הכנסתי את אורי לבית ספר, הייתי שם בשבילו.

תמכתי בו חיזקתי אותו.

השנה השניה הייתה מוקדשת לשיפוץ הבית, החפנו מטבח, החלפנו ובנינו לאורי את החדר שלו,

התארגנתי והתאהבתי מחדש בבית שלנו, על כל הטוב ונפחות טוב שבו.

בשנה האחרונה לוויתי ותמכתי במשהי שאני מאד אוהבת, עזרתי לה לצמוח לגדול, עזרתי לה לקבל אותה לאהוב אותה.

והיא צמחה וגדלה והפכה להיות בדיוק מה שידעתי שהיא קסם ענקי.

וזהו עכשיו אני מרגישה שהגיע זמן אורלי.

אני כבר מזה זמן מה חושבת שאני חייבת למצוא עבודה, 

בבקר להתקלח להתלבש יפה ולצאת החוצה.

כבר קשה לי ימים שלמים בבית, אני ממרגישה עצובה וחסרת עינין.

מרגישה שעצוב לי, מרגישה שאניצריכה לצאת.

גם חשבון הבנק מבקש את זה.

ביום ראשון האחרון הלכתי  לקניון לסידורים, רציתי גם לקנות בגד למסיבת יום הולדת 80 של אבא שלי.

נפלה עלי רוח שטות וקניתי המון בגדים,

חולצות ושמלות סנדלים ומכנסיים, כאילו שיש לי לאן להתלבש.

בימים האחרונים התחלתי להשגיח בבחינות באוניבסיטה וחשבתי שיהיה נחמד להתלבש יפה.

ואז בערב בטיוליי בפיסבוק מצאתי מודעת דרושים שנראה לי מתאימה לי,

מעט שעות, לא בתחום החינוך.... 

שלחתי קורות חיים,  ומה שהכי משך את ליבי זה זה שהדרישה היא למשהי שלא ממש מחפשת קרירה 

אלא מישהי שתבוא לעבודה בחיוך ובכייף. 

אחרי מספר דקות קיבלתי תשובה, בואי מחר לראיון...

קצת להזיז מפה קצת לשנות משם והצלחתי למצוא זמן לראיון.

היה ראיון מעניין, עם איש מענין, שבסופו נתבקשתי לתת תשובה אם מתאים לי..

חשבתי שיתפתי את מאיר... והוחלט שתמאים לי.

אז בימים הקרובים את מתחילה לעבוד,מספר שעות ביום,

ולבגדים החדשים יהיה שימוש.

המוטיבציה גבוה והרצון גבוה...

ועכשיו אני שוב יודעת,

שלהקשיב לבטן זה הדבר הנכון.

ודברים קורים כשהם צריכים לקרות.

 חושבת לעצמי מה המסר שאנימוסרת לאורי?

שאני עושה בשילי, אחרי שעשיתי בשילו אחרי שעשיתי בשבילנו.

אני עושה משהו שאניחושבת שנכון לי.

אני לוקחת אתגר על משהו שמעולם לא עשיתי, אני מנסה דבר חדש,

שהוא אחר, הוא מלחיץ במידת מה הוא מאתגר.. הוא בעיקר מאתגר.

אני מנסה משהו אחר.

אני לעצמילא רק לאורי ומאיר.

מאמינה שאלה מסרים נכונים וטובים לילד.....

אז אני מאחלת לי המון הצחלה בדרך ובאתגר החדשים.

עומד לפני אתגר וכייף לי!

תחשבו טוב, יהיה טוב!

אורלי

אתמול היה אירוע סיום של כיתה ג' בבית ספר יד המורה.

מזה כחדש אנחנו ההורים והמחנכים מתכננים את היום הזה.

היום התחלק לשלושה חלקים.

חלק ראשון כרגיל יום למודים רגיל של כיתות ג'.

בסוף יום הילדים כל ילד קיבל חולצה במידה המתאימה לו ובנדנה לבנה 

על שנהם כתוב...

"הכוכבים של יד המורה"

הם החליפו את החולצות שלבשו וכל הילדים היו בחולצה אחידה ובנדנה.

ןכך צילמה אותם אחת האמהות...

חלק שני היה טיול בוואדי הקרוב לבית הספר של הילדים עם מדריכי הצופים.

שנה הבאה בכיתה ד'  הילדים התוקים האלה יצטרפו לצופים,

וזו היתה הכרות ראשונית שלנם עם הצופים בכלל, ועם מי שיהיו המדריכים שלהם בפרט.

אורי לא כל כך רצה להצטרף לחלק הזה,

בעבודה משותפת שלנו של המחנכת המדימה שלו פנינה ויועצת בית הספר,

כשבין השאר הצענו לו שלא יצא אלא יהיה איתנו יעזור לנו לארגן, או שאני אצטרף אליו,

בסופו של דבר החליט אורי שהוא הולך עם חבריו.

כל כך היתי גאה בו.

הם עשו שם את הפעילות וחזרו עייפים ואדומים ישר לשתיה של מים....

החלק השלישי היה בגן משחקים שהיה הגן הצמוד הבית שבו גדלתי...

בו היו מילות ברכה חלוקה של שי קטן לצוות,

שי אותו הכנו אנחנו ההורים עם הילדים.

אוכל, והילדים כמו ילדים רצו שוב ושוב לגן המשחקים ושחקו שם.

אני גאה באורי.

גאה ביכולת שלו לומר אני פוחד.

גאה ביכולת שלו לבקש עזרה.

ולקבל אותה בידיים פתוחות.

בית הספר שלו שבו רמת הרגישות לילדים כל כך גבוהה, כל כך מחבקת, מקבלת.

כל כך מנסה ומצליחה לעזור לתמוך ולעודד כל ילד וילדה באשר הוא.

אז זהו אורי בדרך לסיים כיתה ג'.

וחוץ מזה אני מתחילה בדרך חדשה.

מקווה ובטוחה שיהיה לי טוב.

בהזדמנת אספר....

תחשבו טוב,

יהיה ממש טוב.

אורלי