אני אמא

העור של אוּריקי שלנו חוגג.

היובש, הפריחה, חילופי העונות הורסות לילד שלי תהחיים,

והוא מגרד ומתגרד.

באצבעות, הקמיצה והזרת בכלל במצב לא טוב...

היום הלכנו לרופאת העור.

היא כבר פגשה את אוריקי כשהיה תינוק ורק התחילו לנו הבעיות.

היא זו שאיבחנה לראשונה אוטופיק דרמטיטיס לאוצר.

האמת היא שהיה לנו תור ליום א ההקר אבל לא יכולתי ללכת, הרי יום א' הוא יום לימודים שלי,

ודחיתי את התור להיום.

אבל מה שם במרפאה הם לא עידכנו....

מזל שהיו שם נחמדים ונתנו לנו להכנס.

הרופאה ראתהאת האצבע של אורי, סיפרנו לה שהוא רגיש לבוטנים,

ושהמצב כרגע באצבע הוא ממש נפלא לאומת מה שהיה.

היא הסתכלה, ואמרה שזה שוב התקף חזק של האוטופיק שלו...

נתנה עוד משחות, וגם משהו להרגיע גרד.

שאלתי אותה אם אוריקי יכול לשחק בחול ולעבוד עם חימר, והיא אמרה שכן, אורי מאד שמח...

והתחיל לחבק ולנשק אותי,

אמרתי לו שהוא צריך לנשק את הרופאה, היא זו שאישרה לו,

ואורי הסתכל עלי במבוכה.....

אבל היה מאושר מכפפת הגומי שקיבל, ומזה שמותר לו לשחק בחול ולעבוד עם חימר.

אני שאלתי אותה שאם אני רואה שזה מצטצם לו האם זה סימן שיום אחד זה יגמר, והיא אמרה שכן,

שעור שלו כנראה יהיה בסדר גמור...

כמעט נשקתי לרופאה.

זהו הלכנו לקנות את המשחות, ונקווה שזה יגמר לו.

היתי בהר הרצל הבקר.

הלכתי לקברו של יעקב-חי מזרחי, אח של אבי.

ולקברו של אוריאל (אורי) לוי דוד של אימי.

שניהם נהרגו בתש"ח את שניהם לא הכרתי.

הגעתי להר הרצל כבר ב-10:05 בערך, כבר היו שם כל כך הרבה אנשים.

נתנו לנו פרחים, ונרות נשמה, מים וסידור תפילה.

התביישתי לבקש שנים אז החלטתי שאני אחלק בין שני הקברים.

על אחד אניח נר זיכרון ועל השני פרחים.

הלכתי לאיבוד ולא מצאתי את החלקה שלו (עכשיו רשמתי לעצמי כדי לא לשכוח, חלקה א' גוש 13).

לאט לאט התקרבתי והגעתי ממש קרוב.

אחר כך אבא שלי שני אחיי ושנים מאחייני, גם הם באו.

עמית, בן ה-15 ועידו בן ה-12 הצטרפו לאביהם, הסתכלו על כל האנשים, שאלו את סבא שאלות,

איך ואיפה זה קרה?איפה אתה היית? מה קרה.

ואז הגיע איש והחל לשאול את אבא שלי שאלות בקש לשמוע על אחיו, בקש לקוע עם אבא שלי פגישה.

מרגש היה לראות על יד כמה כמה קברים אנשים צעירים, שלא הכירו בוודאי את האיש הטמון שם.

מרגש היה לראות על כל קבר וקבר דגל ישראל, זר פרחים ונר זיכרון.

על קברו של דודי היה נר זיכרון שהניחו תלמידים הבית ספר בית הצייר,

בגלל שאני מכירה ויודעת מה ומי הוא בית הספר הזה זה ריגש אותי שבעתיים.

כשהלכתי לקברו של אוריאל, עמדו דמעות בעיני, בכל זאת גם לי להבדיל אלפי הבדלות יש אורי בבית...

אחרי הטקס ואמירת הדברים יצאנו ,

עמית אמר שמעולם הוא לא ראה כל כך הרבה אנשים במקום אחד.

באמת היו שם המונים.

מי יתן ורק בשורות טובות נשמע.

יום חמישי אחר הצהרים.

הטלפון מצלצל ובצד השני בת דודתי מיכל...

"אורלי"  היא אומרת, "יש לי שלושה כרטיסים מיותרים למופע המקדים לטקס הדלקת המשואות רוצים לבוא???"

שאלתי את אבא, הואק קצת עשה פרצוף.. אבל אז אמר "נו, טוף..."

עניתי בכן בכייף...

תביאו נשנושים ומים, בגדים חמים וסבלנות...

ספרתי לאורי שנלך לראות את החיילים צועדים, ואת האנשים שידליקו משאות לכבוד יום ההולדת של מדינת ישראל,

אורי אמר לי שהוא יודע לצעוד נהדר, ככה נעמי הגננת אמרה, ושמדינת ישראל היא בת 63 ושזה בכלל לא הרבה,

גם את זה הוא למד בגן...

הצטיידנו ויצאנו לדרך.

היינו אבא, אורי ואני מיכל והבת שלה גל, אותה אורי מאד מאד אוהב.

נסענו כמובן באוטו אחד, הגענו ומצאנו חנייה - לא שזה היה כל כך פשוט אבל מצאנו.

והתחלנו ללכת לכיוון הר הרצל, הגענו לכניסה, בדיקה בטחונית ומגלים ש...

אני מסתובבת עם הלדרמן האהוב שלי בתיק, זהו נשק על פי תפיסתם, ואני חייבת להפקיד אותו,

מה לעשות, בטחון הוא בטחון, והלכתי להפקיד את ידידי.

בנתיים החל לרדת גשם, גשם חם כזה, דומה לגשם טרופי, ואורי איתנו הולך ומקטר, אני לא אוהב גשם...

ואבא, הולך איתנו הכריך ביד ומאכיל את אורי, אפשר לחשוב שהילד ימות מרעב אם לא יאכל באותו רגע,

אבל את הגן הפולני הזה כנראה לא אצליח למגר.

הגענו למקומות שלנו והתיישבנו, בדרך עוד ראינו חיילים ושוטרים קבלנו דגלים ופנסים קטנים שאת אורי רתקו לגמרי,

הראנו לו את סמל המדינה ואת סמל צה"ל והמשטרה.

אורי הצהיר שהוא מאד אוהב חיילים.

חיכינו די הרבה זמן ובנתיים סיימנו את הכריכים, שתינו מים קראנו לאורי סיפור מיכל אמרה כדאי שתקחי משהו אולי יהיה זמן להמתין..

וכמובן למדנו הייטב את הפנס שאורי קיבל.

ואז החל המופע.

ישבנו וראינו את משמר הכנסת, אורי היה מרותק.

עמדנו בזמן היזכור ואורי שאל.. למה?? ספרתי לו שאנחנו זוכרים את החיילים האמיצים שמתו.

נינט שרה שיר ואורי הוא היה שקט וקשוב.

עלה יו"ר הכנסת  מר ראובן ריבלין ונאם, ואורי הקשיב,

ושאל...

"למה הוא אמר אמר מכבי האש??"

"למה הוא אמר משטרה??"

הגע רגע הדלקת המשואה סיפרתי לאורי מה שיקרה, והילד חיכה.

ומאד התרגש כשזה קרה.

ואז לאט לאט עלו הדליקו המשואות, אורי הסתכל הקשיב ושאל,

שאל על מה שהם אמרו...

"למה הם אומרים בית הסוהר, רק רעים נמצאים בבית הסוהר?" (כשכיבדו את השירות בתי הסוהר והזכירו אותם)

"למה הם אומרים רב...זה לא יפה לריב?" (כשכבידו את הרב בהדלקת המשואה..)

ועוד כאלה שאלות שהראו לי שאוריקי שלנו מקשיב ושואל נהנתי מזה.

יחד עם זאת הוא שאל על התפאורה שהתחלפה על הרצפה, למה עכשיו אריה, ולמה עץ.. לא תמיד ידעתי לענות,

וכשלא ידעתי אמרתי לו שאני לא יודעת ואפשר שנחשוב יחד על תשובה..

הגיע טקס העברת הדגלים, אורי היה מרותק כל כך הרבה חיילים, כל כך הרבה דגלים, כל כך יפה...

מחינו כפיים והדלקנו את הפנסים הקטנים שקיבלנו בכחול ולבן.

המופע האומנתי החל איתו זיקוקי דינור שרתקו אותנו,

היה כבר מאוחר ואורי היה מאד עייף, אבל הוא לא נרדם, רק ישב והסתכל בעיניין בהרבה סקרנות.

ובכלפעם שהוא כמעט נרדם הועף זיקוק לאוויר והילד העורר לחיים מחדש.

שרנו את התקווה, ואורי עמד איתי על הידיים ואמר לי אמא זה מאד יפה.....

קינחנו בזיקוקים מדהמים ביופם.

הלכתי קחת את הלדרמן שלי, ויצאנו.

הלכנו חזרה לאוטו, אור י החזיק יד בצד אחד לגל המתוקה ובצד השני לאבא.

באוטו לבשנו פיג'מה, הייתי בטוחה שהילד ירדם איך שנתחיל לנסוע,

רק שרמת האנדרנלין בגוף היתה כל כך גבוהה שגם כשהגענו הביתה בשעה 10 ורבע בערך, 

לקח לאורי די הרבה זמן להרדם.

היה יופי של ערב, מאד מאד מרגש,

הן מבחינת התוכן של הטקס,

הן מחינת גאוות הישראלי שבי.

ובעיקר בגלל שחוויתי את החוויה המיוחדת הזו עם אוריקי.

מסקרן אותי לראות מה תהיינה התגובות של אורי ביום שני כשנראה את הטקס הזה בטלווזיה.

 לסיום רק לומר שוב תודה למיכל על המחשבה עלינו ועל חוויה מיוחדת!

שבת נפלאה!