אני אמא

החג חלף עבר לו.

היה בסדר, כי הינו יחד אבא, אורי ואני.

אבל, ביום רביעי לאחר הסדר נפטר דודי אח של אבי.

בבקר נסעתי עם אבא שלי לבקר אותו בבית החולים,

לאחר כשעה ומשהו הגעתי חזרה הביתה, העמדתי אורז לארוחת צהרים,

(כן אצלנו אוכלים קטניות..)

האורז לא הספיק להתבשל, ואמא שלי התקשה וסיפרה לי שהוא נפטר,

זכיתי לראות אותו בנשימותיו האחרונות.

ההלוויה הייתה עוד באותו הלילה.

הוא היה אבא סבא ואפילו סבא רבה, 

והיה אח האחרון של אבא שלי.

הם היו חמישה אחים,

אחד נהרג בעודו צעיר בשנים, במלחמת השחרור.

השני נפטר לפני כ 7-8 שנים.

ושני אחיו האחרונים נפטרו השנה, אחד הראש השנה והשני עכשיו בפסח.

הרגשנו שאנחנו רוצים להיות עם אבא, סבא של אורי.

הסברנו ואורי שסבא עצוב כי אח שלו מת,

ואורי אמר שהוא מבין ובטח סבא ישמח כשיראה אותו,

כמה שהילד צדק....

אמרתי לגיסתי בטלפון, נביא איליו את הילדים יש להם תפקיד לשמח את סבא,

ואורי חזר אחרי ואמר יש לי תפקיד לשמח את סבא, אני אוהב תפקידים.

אתמול בערב החל אבי לשבת שבעה.

היום הייתי שם, אבא ואורי הלכו לגן החיות, ואחר כך באו לקחת אותי משם,

גם שם אורי מייד הכניס קולו של ילד וחייך את האנשים שהיו שם.

איזה כיף זה שיש ילדים שמביאים איתם שמחה טבעית בלי בעה, בלי מאמץ, בצורה הטבעית ביותר.

ערב נהדר!

מפחיד. ממש מפחיד.

אני כאן בבית, אבא הלך להביא את אורי מהגן.

הטלפון לא ממש עובד.

מזכיר ימים אחרים.

של פיגועים.

מפחיד אותי. מאד מפחיד.

לא רוצה לחזור לתקופה הזו.

לא רוצה לפחד כל הזמן לא רוצה לשמוע על פגיעות על הרוגים ופצועים.

לא רוצה לדאוג לאבא לאורי לבני המשפחה ולחברים שלי.

לא רוצה לשמוע סירנות.

לא רוצה.

פשוט לא.

כתבתי  פעם שאני רווית פיגועים.

היה הרבה זמן שקט,

וזה מפחיד שבעתיים עכשיו.

ולא לא מתרגלים. אי אפשר להתרגל.

בכל פעם זה פלשבקים חזקים.

זה לחץ אדיר.

זה מפחיד נורא.

מן תחושה של חוסר אונים.

של איבוד שליטה.

מפחיד.

מאד מפחיד.

אני פוחדת.

על אהוביי, וכל עם ישראל, מאד פוחדת.

יש כמה אנשים שהייתי שמחה לתת להם משלוח מנות וירטואלי.

אתחיל באוריקי שלנו,

הייתי בוחרת בשבלו סלסלה שחורה, כי זה הצבע האהוב עליו, מקושטת בצבע סגול, כי זה הצבע האהוב עלי,

בסלסלה היתי שמה:

אהבה, והצלחה אושר ושמחה.

חמלה, רוגע, קבלת של האחר, ובעיקר קבלה שלו את עצמו.

היתי שמה שם בריאות, ויכולת התמודדות עם אתגרים.

אומץ, ואהבת אדם.

כבוד לעצמו וכבוד לאחר.

ושובבות, כי אין כמו ילד שובב.

חיבוק, ומיץ תפוזים סחוט,

וגם מלוואח.

היתי מכניסה שם גם פתק קטן ובו היתי כותבת לו עד כמה אני מאושרת להיות אמא שלו.

עד כמה שמחה הוא הביא לי,

ועד כמה היתי רוצה להעניק לו את העולם כולו.

כל זה היתי עוטפת בצלופן ומעניקה, באהבה לבני הקט.

גם לאבא היתי מכינה סלסה,

שם היתי שמה...

שלווה,

רוגע,

אומץ, הרבה אומץ.

חיוך,

תעוזה..(נראה לי שלא ככה כותבים...)

עוצמה.

פרנסה טובה.

אהבה וחיבוק.

ומשהו מתוק כמו שוקולד חלב פרה שאבא אוהב מאד.

ופתק היתי כותבת,

שאני כאן כדי לתמוך ולכבד, לאהוב ולחבק.

לעצמי היתי מכינה סלסלה ובה היתי שמה...

החלטתיות.

ובריאות המון בריאות.

ואומץ.

וקבלה של עצמי,

ויכולה להרגע,

וכוח המון כוח.

היתי נותנת לי, גם את היכולת לסלוח ולשכוח, זה לפעמים כל כך חשוב.

ועוד סל כביסה ענקי...

וקוסם קטן שמכבס במקומי מקפל ומכניס לארון ושומר אותו מסודר...

לחברה שלי שעוברת תקופה נורא קשה,

היתי מעניקה,

כוחות, ואוזן קשבת.

היתי נותנת לה מתנה סלסלת זהב ובה שלווה ורוגע.

ועוגת שמרים של אמא שלי.

לחברה נפלאה אחרת,

היתי נותנת ילד או אולי ילדה,

שתוכל להעניק לו או לה את כל האהבה שיש בה.

(היא בטח קוראת כאן אז אני אומרת לה שאנחנו מאד אוהבים אותה, ושתשמור על עצמה במסע )

 להורים שלי

היתי מכינה סלסלה בצורת לב,

שמה שם את כל התודות שבעולם.

שמה שם המון בריאות.

ואהבה אינסופית.

לאבא היתי מוסיפה איזה עוגת שיש כזו שהוא אוהב.

ואמא??

אוי זה קשה היא הרי הכל עושה כל כך טעים...

אז אתן לה פשוט שוקולד מריר 60% תוצרת בלגיה או שוויץ.

להורים של אבא:

היתי נותנת סלסה ובה המון המון בריאות, ותודה על העזרה.

מוסיפה עוד משהו מתוק רק כדי שיעשה להם טוב בלב.

יש עוד אנשים,

כאלה שהיתי רוצה לתת להם שכל ישר ותבונה.

רגישות,

סלחנות,

את היכולת להסתכל על האחר ולהבין,

את היכולת לקבל,

את היכולת לצאת מהבועה של עצמם.

שמחה והמון המון כבוד לאחר.

חג פורים שמח.