אני אמא

כתבתי כבר פוסט ואז ראיתי נושא חם....

אז מתחשק לי

לשבור את מעגל המחלות הזה שסובב אותי בחודשים האחרונים.

כל פעם סיפור חדש.

מבטיחה לעצמי לשבור אותו, לא יודעת איך אבל אעשה את זה!!!

אוף נמאס לי,

שוב אני צריכה לבלוע אנטיביוטיקה, וזה מרגיז.

בכלל כל המצב הבריאותי שלי מדאיג ומרגיז אותי...

אבל לא על זה רציתי לכתוב,

אורי אוהב לעשות עמידת ראש,

סיפרתי לו שפעם היה ראש ממשלה שקראו לו דוד בן-גוריון והוא אהב גם לעמוד על הראש.

יחד עם זאת קראנו בסיפורי התנ"ך, שאורי קורא לו הספר של אלוהים, על דוד וגוליית.

אורי רצה לעשות עמידת ראש,

ואמר לי:

"אמא אני רוצה לעשות עמידת ראש כמו דוד בן גוליית."

קראנו לאורי את הספר "תום החתול הכחול" של יפה טלרק

הספר מספר על חתול כחול שנולד למשפחה של חתולים אפורים גאים...

תום צריך להוכיח את עצמו כדי לזכות באהבה וקבלה.

אחרי כמה פעמים שקראנו את זה,

אורי אומר לנו:

"זה ספר יפה אבל הוא עצוב,

כי אף אחד לא אוהב את תום"

ניסיתי להסביר לו שבהתחלה באמת לא אהבו אותו אבל בסוף תום היה אהוב ומקובל,

ולכן הספר לא עצוב אלא יש בו קטע עצוב.

לא הצלחתי לשכנע את הילד...

נעים לדעת שהוא רגיש ורואה גם מעבר...

ירד גשם חזק,

אורי היה מאושר,

יצא החוצה עם המגפיים שלו,

הסתכל לשמים ואמר בקול דרמטי:

"רוב תודות לעננים, על הגשם הנפלא.."

בערב לפני שאורי נכנס לאמבטיה,

 אני מבקשת ממנו לשים את הבגדים המלוכלכים בסל הכביסה.

"אוריקי, שים את הבגדים בכביסה אין לך משרתים בבית הזה"

אורי לובש על פניו את פרצוף השובב שלו ואומר..

"אמא יש לי משרתים"

"מי??"

"את ואתה" ומצביע עלי ועל אבא שלו.

צחקנו, למרות שאנחנו יודעים שזה לא הכי מצחיק....

אורי אוהב דבש,

מאד אוהב דבש.

אבא מורח לו על הלחם דבש,

וכשמוצאים דבש מן הצנצנת נשאר חוט של דבש מהכפית.

אורי "אבא אני אוהב את הנזלת של הדבש"

כל כך צחקנו,

סיפרנו את זה לכמה אנשים,

חלקם הזדעזעו קשות,

ואחרים צחקו.

והכי אהבתי את אלה שהתלהבו מהדמיון המדהים של הילד.

היינו אצל רופא עיניים,

הכל בסדר העיניים רואות מצויין למרות שאורי אוהב להדבק לטלווזיה.

חשבנו שבגלל הגנטיקה שלו הוא גם זקוק למשקפיים.

גם אצל רופא שיניים היינו,

וגם היא אמרה שהכל בסדר,

והסבירה לאורי שצריך לרחוץ שיניים גם עם משחה,

ולא מספיק מברשת.

אנחנו מתחילים לחשב על תחפושת לפורים,

אורי כמובן רוצה להיות כבאי...

מקווה שאמצא משהו מתאים.

יום נהדר!!

ביום חמישי שעבר היינו באיבחון של מרפאה בעיסוק.

אוורי לא מחזירק טוב את העפרון.

ואני דאגתי, אני הרי יודעת מה זה עלול לגרום אחר כך, בבית הספר.

בקיצור בקשנו ללכת לאיבחון, הגננת מלאה את הטופס, גם אנחנו מילאנו,

וביום חמישי היה היום הגדול,

אני המבולבלת, היתי בטוחה שזה ביום רביעי,

כבר דברת  עם הגן שאבוא לקחת אותו מוקדם וארגנתי הכל...

רק ברגע האחרון שמתיל ב לתארך.. 10/2/2011 היה כתובלי ביומן.

נו, טוף ארגנתי שוב הכל מחדש ליום חמישי,

כמובן שאורי התאכזב שלא באתי לקחת אותו מוקדם כמו שאמרתי לו...

ושמח שכן באתי ביום חמישי.

הלכנו למרכז להתפתחות הילד של מכבי פה בירושלים,

המקום יפפה, מותאם כל כך לילדים, ממש נחמד.

קיבלה אותו מרפאה בעיסוק, שוחחה עם אורי,

- בן כמה אתה?

- אני בן שלוש ושמונה חדשים.

- מה אתה אוהב לעשות?

- יצירה ולשחק בספינה בגן, אני גם אוהב לשחק בסמי הכבאי..

-למה באת לכאן...

אורי לוקח לורד, ומראה לה איך שהוא מחזיק..

- תראי ככה אני מחזיקאת העיפרון וזה לא טוב.

-מי אמר לך??

-אמא...(כולי בושה....)

וככה שוחחו, מה שהדהים אותי זה שאוריקי לא התבייש.

ואז היא נתנה לו לבנות בקוביות, ובקשה לבנות אחריה מה שהיא בנתה.

ולצייר.

אוריקי שיתף פעולה מקסים.

במקביל שוחחה המרפאה בעיסוק גם איתנו.

ואז היא אמרה לנו, הילד בדיוקאיפה שהוא צריך להיות,

הפער המאד גדול הוא בין האינטלגנציה שלו והיכולת הורבלית שהיא של ילד בן-6

לאומת היכולת הפיזית שמתאימה לילד בן שלש ומשהו.

היא אמרה לנו שטוב שבאנו ככה היא יכולה להרגיע אותנו...

אחר כך הלכנו לבית קפה, אורי בקש פסטה עם קטשופ....

הזמנו והוא בקש מהמלצרית לראות איך מכינים את הפסטה,

והיא היתה כל כך חמוד ונתנה לאורי להכנס למטבח ולראות...

תודה למלצרית ב"ללוש" ברחוב הגריפס בירושלים.

בדרך חזרה, במקום להיות  מאושרת שהכל בסדר, שאורי נמצא במקום בו הוא צריך להיות,

ישבתי וחשבתי לעצמי...

בטח יש משהו אחר שלא בסדר...

פתאום,

תפסתי את עצמי ואמרתי,

איזו טיפשה שאני, במקום להיות מאושרת, במקום לשמוח את מחפשת לעצמך דאגות.

ממש טיפשות.

יום נהדר!