אני אמא

בחוץ אפור ועוד לא יורד גשם

בבית,

הדלקנו הסקה, אז מתחיל להיות חמים,

זה היתרון של הסקה דירתית, מדליקים כשרוצים מכבים כשרוצים.

החיסרון- המחיר יקר לחמם בגז....

אוריקי כבר מרגיש הרבה יותר טוב,

אמנם עוד אין לו ממש כוח,

ואין לא כל כך חשק לאכול.

אבל הוא משחק ורץ ו... שוב שר ומחייך.

הפרדוקס הוא שכשהכל בסדר אני כלל כך רוצה שהוא יהיה קצת בשקט, ישב במקום אחד,

וכשהוא סוף סוף  שקט זה סימן שהוא חולה ואני כל כך רוצה שהוא שוב ירוץ וישתולל...

מה שאני הכי רוצה זה שהוא יהיה בירא.

ירוץ וישתולל במידה. 

(מידה- הגדירי גברתי מה היא מידהת השתוללות אצל ילד בן שלש ושבעה חודשים),

נזכרתי שיום אחד באתי לגן ונעמי סיפרה לי שהוא נורא השתולל בגן,

והיא כעסה עליו כי.. הרי חייבים גבולות, במיוחד בגן.

אבל בתוך ליבה פנימה היא שמחה,

אורי, השקט, האינטלקטואל של הגן,

אוהב הספרים והמשחקים שקטים...

מתנהג כמו בן, משתולל ושובב כמו שצריך.

לאוגרים שלנו יש גורים...

נולדו ב-    1/1/11 ,תאריך נחמד להוולד בו.

עוד לא הצלחתי ליספור כמה גורים יש שם בדיוק

5 או 6 או אולי 7...

בפעם הקודמת הם גדלו יפה מאד,

עד שנון ונונה התחילו להשתולל בכלוב ודרסו חלק מהגורים,

נשאר רק... נון חנון שמאז חי לו בכלוב נפרד.

הקטנטנים כבר מטיילים להם בכלוב.

נראה מה נעשה איתם...

זה מן פוסט בהמשכים שאני כותבת אותו כבר כמה וכמה שעות עם הפסקות,

למשחק עם אורי,

לבישול ארוחת צהרים...

(מרק עגבניות עם גרגירי חומוס וגריסי פנינה, ירקות מוקפצים עם חזה עוף ואורז לבן..)

גשם אין כאן, ועכשיו אפילו העננים התפזרו להם.

אני מחכה אולי הגשם עוד יבוא.

שבת נפלאה!

בשבוע שעבר היתה לעדנה  חברתי היקרה לי יומהולדת.

חגגו לה בבית שלה בו עכשיו גרים הוריה,  לאחר שהיא עברה לחיות עם בנזוגה.

הגעתי לשם,

אחרי שהמון שנים לא היתי שם, מען האמת בערך שש שנים,

התגעגתי לבית ההוא.

אמרתי להורים של עדנה-

המון עברנו כאן יחד,

בכי,

וצחוק,

עצב,

ושמחה,

הרבה שעות של שיחות נפש,

הרבה שירים תורגמו  מספרדית לעברית,

הרבה ארוחות טיפשיות.

הרבה דיוניים פילוספיים על מהות העולם,

וטיפשותם של גברים....

הרבה כאבי לב,

הרבה דמעות...

ואז אמר אביה של חברתי שהוא מקווה שהעצב הבכי והדמעות כבר אינם,

ושעכשיו רק שמחה וצחוק בחיינו.

חשבתי על זה.

וכן...

את העצב הכבי והדמעות לקחו אוּרי שלנו והראל שלהם..

ברגע שהילדים האלה נולד, החיים פשוט אחרים.

במקומם, יש לנו,

דמעות של התרגשות,

דאגות...

בכי כשקשה להם.

ואת הידיעה ששני הקטנים האלה הם מהפכניים,

הפכו לנו את העולם להרבה יותר מלא הרבה יותר מיוחד.

בעיניין בדאגה...

אוריקי עם חום כבר מיום שלישי שהזעיקו אותי לגן,

באחת לפנות בקר הוא שבר את מחסום ה-40 מעלות...(היה לו 40.2)

רופא מביקור בית ראה אותו כבר ביום ג' והיום ראתה אותו הרופאה הקבועה שלנו.

שנהם אמרו הכל נקי הכל בסדר...

שפעת.

שתיה מנוחה אקמולי (במקרה שלנו אדוויל לילדים) ויעבור.

אתמול הייתי איתו בסופר, לקנות ירקות למרק,

הוא היה סמרטוטי לחלוטין...

אבל את חוש ההומור לא איבד ושאל את הקופאית,

אם יש לה בחנות סבלנות....

כי אין לו סבלנות להיות בריא.

(השיר הרי אומר "סבלנות לא קונים בשום חנות...")

והילד די התאכזב כשהקופאית שחוש הומור כנראה לא הצד החזק שלה,

לא צחקה אלא ענתה לו בשיא הרצינות שבחנות שלהם אין סבלנות....

זהו.

כרגע הוא מול הטלווזיה, חצי ישן חצי צופה בסמי... (הכבאי...)

מחכים שיעבור, שבוע בלי אנטיביוטיקה או 7 ימים עם אז אוריקי יחזור לעצמו.

יום טוב! 

או יותר נכון לומר הרבה זמן לא עדכנתי כאן.

מאז שהתחלתי ללמוד בתוכנית המלאה יש לי הרבה פחות זמן,

אז אני מאד נהנת מהלימודים, בנתיים עונה על הצפיות, וזה כייף.

מה שמטריד אותי עכשיו, מאד מאד מטריד זה מה יהיה בשנה הבאה,

התחלתי לברר בעינין פרישה מוקדמת, וזה בכלל לא נראה טוב,

ויחד עם זאת, לחזור למערכת החינוך עוד יותר לא נראה לי ראלי לחלוטין,

מה הפתרון??

עוד אין לי מושג.

הלב אומר לי,

מה שצריך לקרות יקרה, לכי עם הלב ובסופו של דבר הפאזל של חיי יסתדר.

אני צריכה חייבת לעשות סווצ' להתחיל זה יהיה בסדר...

(היהיה בסדר הזה כצת הרבה מא מפחי אותי..)

הראש אומר..

מה לזרוק את  הכל?

מה יהיה בעתיד?

איך אפרנס את בני?

איך אדאג לעתידו?

איך אזרוק משהו בטוח לטובת משהו לא ברור

בקיצור העסק די מדיר שינה מעיניי.

ובמקום להנות מהכאן והעכשיו אני מוטרדת מהעתיד, שבכלל לא ידוע.

טיפשי לא???

ועכשיו כמה עינייני אורי שהם בעצם המענינים באמת...

הגשנו בקשה לריפוי בעיסוק,

אוריקי לא מחזיק נכון את העיפרון,

אני כבר הרבה זמן טוענת שצריך לטפל, עד עכשיו הגננות שלו אמרו לי תני זמן,

לאחרונה זה התחיל להפריע לאוריקי,

אז נעמי אמרה שזה אמנם מוקדם ויוכל להיות שזה הסתדר לבד אבל,

ברגע שזה מפריע לילד והוא מתלונן שווה להתחיל בטיפול.

ביום חמישי,

קיבלתי טלפון שאנחנו מוזמנים לאיבחון.

אורי שאל אותי מי בטלפון ואמרתי לו שזה מקופת חולים,

שם ילמדו אותו להחזיק את העפרון נכון שיהיה לו קל יותר.

אוריקי שמח ואמר לי..."אמא אני אוהב אותך תודה שאת דואגת שיהיה לי קל יותר"

לאכול אותו לא??

לקראת טו' בשבט,

לומד אורי בגן על העצים והטבע...

הם עשו עצים מגלילי נייר טואלט,

נעמי בקשה מהילדים להביא עוד גלילים...

מה עשה בני מחמלי??

פירק גליל שלם וחדש,

אבא שאל אותו "אורי למה??"

והילד ענה-

"נעמי אמרה שצריך גלילים לעשות עצים..."

אמרתי לנעמי...

השיעור הבא הוא על יערות הגשם וכריתית עצים...

בגן סיפרו לילדים את הספר "העץ הנדיב",

ןאחר כך הסבירו לחמודים הקטנים את המושג "נדיב"

ונעמי הגננת שאלה את הילדים מי הם מכירים שנדיב,

אורי אמר,

אח שלי הגדול איל נדיב,

הוא תמיד נותן לי ספרים דיסקים וסרטים.

איזה כיף זה שהוא חושב כך.

ובעיניין איל,

אתמול אורי דיבר עם אמא שלי בטלפון,

ואמר לה,

"סבתא את יודעת שיש לי אח איל.

וגם בגן שלי יש איל.

אבל את איל אח שלי אני מאד אוהב,

למרות שאיל לא יכול לדבר"

אמא שלי אמרה לו שהיא מאד שמחה שהוא אוהב את אחיו,

ושזה מאד כיף כשיש אחים...

התרגשתי לשמוע את זה.

עוד מצחיק אחד לסיכום...

אמרתי לאוצר,

לך לנעול נעלי בית או קרוקס...

הילד נעמד במרכז הסלון ואמר,

"שילת השאלות (כלומר, שאלת השאלות)

 היא..

איפה הקרוקס"

זהו להפעם!

שבת גשומה ביתית וכיפית!!!