אני אמא

חזר  לו אורי אתמול  מהגן, שמח וטוב לב.

מיד חבש את קסדת הספיידרמן שלו.

נעל את הקרורקס הסגולות.

לקל את המים מהתיק של הגן, ואמר לי...

אמא אני רוצה לצאת למגרש משחקים עם  האופניים.

האמת לא היה לי כוח...

אבל אחרי שהילד אירגן את הכל כל כך יפה, לא יכולתי לשבור את ליבו ויצאנו החוצה.

נסע אוריקי עד מגרש המשחקים, אגב, הוא נוסע ממש יפה ומדבש נהדר רק להתחיל צריך עוד לעזור לו.

הגענו לשם לא היו ילדים ואוריקי קצת התאכזב, אמרנו לא נורא בטח עוד מעט יבאו עוד ילדים.

התגלש אורי במגלשה טיפס עליה ....

ואז בקש ממני לרדת מהצינור כמו סמי... (הכבאי)

ירד פעם ירד ורץ לכבות שריפה דמיונית.

ירד פעם שניה ורץ... ונפל.

כנראה שעיקם את הרגל.

אוריקי התחיל לבכות,

לקחת אותו אלי ואמרתי לו שנעלה הביתה....

נטפל במכה.

אבל אורי כבאי אמיץ שלי,

רצה להמשיך לכבות שריפות דמיוניות, ולחלץ אנשים דמיונים בכבאית האופנים שלו....

ככה שיחקנו עוד קצת עד שהכאב היה מאד חזק.

עלינו הביתה...

לקחתי ביד אחת את אוריקי (14 ק"ג)

וביד השניה אופניים (לא יודעת כמה הם שוקלים)

והגענו הביתה.

מרחתי לו טראומיל.

ואכן הכאב בכף הרגל עבר, או כך לפחות הילד אמר.

אבל, אז הוא טען שהברך כואבת לו... מאד מאד כואבת.

אבא לא היה בתל-אביב והאוטו איתו...

מה עושים???

בנתיים הילד בקש פנקייק.

אבל לא הוא ללא רוצה לעזור לי (נורה אדומה....)

חיכיתי קצת, וחיכיתי עוד וכשכבר חשבתי ללכת לטרם,  

ירדתי לשכן שלי שהוא נהג מונית בתקווה שיקח אותי לשם, (בתשלום כמובן.... אני לא כל כך אוהבת מוניות..)

האיש לא היה בבית.

אישתו עלתה וחבשה לאוריק את הברך.

וככה אורי נרדם .

בלילה הוא התעורר מספר פעמים, בבכי.

הצטערתי שלא לקחת אותו לטרם. לפחות היתי נרגעת.

בבקר הוא קם, אומר שמרגיש בסדר, אבל...

כולו פורח, אדום לגמרי ומגרד נורא.

(לא יודעת מה הקשר..)

ללכת הוא לא מצליח.

הלכנו לרופא, היא שלחה אותנו לצילום.

וראתה את הפריחה, שוב תחקרה אותנו,

מה אכל? במה שיחק?

הקו המנחה בין שתי אפיזודות האלרגיה הן המכה... הטראומיל...

האם הילד אלרגי לזה???

לא יודעת.

לקחנו את אורי לצילום, אמרתי לפקידה זה הפציינט ואנחנו ההורים המותשים, אוריקי מיד התערב ואמר,

לא אני לא מתיש את אבא ואמא, הם מתישים אותי...

כמובן שהוא עורר צחוק בקרב כל יושבי המרפאה.

בצילום נמצא ש:

תודה לאל שבר אין.

מה שכן המכה חזקה, וצריך לנוח

אורי ולנוח... משהו הצחיק אותי כאן......

כרגע הילד סוף סוף ישן, אחרי מנת פנסטיל. ועייפות יתר מכאב בכי והשתולליות.

מסקנות:

1. לא יורדים למגרש משחקים עם קרוקס!

2. תמיד אבל תמיד, אני צריכה להקשיב לתחושות הבטן שלי, שאמרה קחי את הילד לטרם.

3. בכל זאת אוריקי הוא בן... והוא משתולל ומתנהג כבן.

    אני כנראה צריכה להשלים עם נפילות ופגיעות.

השבוע האחרון אורי הגדיל לעשות,

יום ה' שעבר התקף אלרגיה.

יום ב' וירוס בטן עם שילשולים נוראיים.

ואתמול, נפילה.

נראה לי שגמרנו את המכסה שלנו לחצי שנה הקרובה.

לפחות 

רק נחת.....

היום בילנו את הבקר בחדר מיון ילדים, בהדסה הר הצופים.

הכל התחיל בבקר,

כשאורי התפשט כדי ללכת לגן וראיתי פריחה מפחידה על הגוף הקטן והמתוק שלו.

נבהלתי וקראתי לאבא לראות,

התקשרתי לגן לבדוק שהוא לא אכל משהו חדש בגן, ולא.. הכל כרגיל.

פה אחד החלטנו לוקחים את הילד לרופאה.

אורי שמח, הוא מאד אוהב את דר' איוב, במיוחד כי היא נותנת בלון אחרי הביקה.

הרופאה הנפלאה שלנו בדקהאת הילד וראתה שהמפרקים שלו נפוחים, חמים וכואבים.

ומיד שלחה  אותנו למיון.

עברנו דרך הבית לקחת קצת מזומן, ומשחקים וצבים לאורי שלא ישתעמם...

הגענו להר-הצופים.

למיון, ושלחו אותנו למיון ילדים.

נכנסנו, ולאחר כמה דקות קיבלו אותנו,

אורי שיתף פעולה צחק הסביר לאחות.. והיה מקסים כהרגלו.

הרופא בדק אותו יחד עם כמה סטז'רים...

והחליטו על בדיקות שתן...

הסברתי לאורי שהוא צריך לעשות פיפי בכוס,

אורי ממש התלהב מהעיניין...

אחר כך נתנו לו טיפות פנסטיל (אומרים שזה מאד טעים..) ועוד איזו תרופה.

הלכנו לקנות לאכול משהו, אוריקי ראה סופגניות ונפתחו עיניו לרווחה.

חזרנו למיון ושם הרופא שוב הסתכל עליו, וראה שהפריחה ירדה.

אבל, הוא בקש ביקות דם,

מהרגע הזה חששתי.

עוד כשהגענו שמה לו האחות קרם לאילחוש.

אבל כל הסיטואציה לא הכי נעימה, ואורי החל לבכות,

הליצן הרפואי שמע את הבכי והגיע לשעשע את אוריקי.

וכך עם אמא מחבקת מצד אחד, ליצן רפואי מצד שני ואבא שמרוב לחץ ופחד נשאר בחוץ...

(וביננו טוב שכך אחרת הוא היה מלחיץ את כולנו יותר)

 עבר אוריקי את בדיקת הדם ברוגע יחסי.

הליצן מיד הזכיר לי את הסרט פאטץ' אדמס אחד הסרטים הכי יפים שמאד השפיעו עלי פעם.

כמובן שסיפרתי על כך לליצן,

 שמכפפה הכין לאורי כריש חמוד, הצחיק אותו וחיבק אותו...

ואורי סיפםר לו על הגן, ועל האוגרים שלו....

וחיבק אותו,

ובדרך כלל אורי פוחד מליצנים..

עכשיו אנחנו בבית.

אכן הכל הכל היתה אלרגיה.

לא בדיוק יודעים למה.

אחרי ההתקף הזה נלך לאלרגולוג שיבדוק את הנסיך הקטן שלנו.

אנחנו עייפים, ומותשים.

בריאות..

רק בריאות!

עידכון מאוחר:

כל אחר הצהרים אוריקי שיחזר את החוויה..

בדק אותי,

ומדד לי לחץ דם...

בדק חמצן בדם,

ושמע את הריאות עם הסטוסקופ.

מעניין...

מאד מאד חשוב לנו

לחנך את אורי לנתינה.

לחנך אותו לקבלת האחר.

לחנך אותו לאהבת אדם.

אורי יודע שאת הבגדים הקטנים שלו אנחנו נותנים לחברה עו"סית שנותנת אותם לילדים שזקוקים.

את הצעצועים הקטנים אנחנו נותנים גם לה או שהוא בוחר לתת אותם לילדים אחרים שהוא מכיר.

אוריקי כבר יודע ששמים בצד ואז אנחנו נוותנים אותם.

מתחתנו גרה משפחה שלה ילדה נכה,

 בכסא גלגלים.

הילדה גם לא מדברת ומתנהגת שונה לגמרי מילדים אחרים.

אנחנומכירים אותה כבר מזמן.

כשאורי היה ממש קטן הילדה ראתה אותו ומאד התרגשה מהתינוק,

לקחתי ושמתי אותו בידים שלה,

מאז, הם חברים.

כשאורי רואה אותה למטה, הוא מדבר איתהומשחק איתה בכדור.

היא כל כך שמחה,

ואורי,

לומד לכבד את השונה, האחר.

אחיו של אורי,

ילד חכם מאד מאד חכם,

רגיש ואוהב,

עם בעית תקשורת,

הילד אינו מדבר ברור, ומתקשר בדרכיו שלו.

אורי כל כך אוהב אותו,

תמיד כשאבא מדבר עם בנו,

 בטלפון מבקש גם אורי לשוחח איתו.

בהתחלה חשבתי שאולי זה מפריע אולי לא נוח,

אבל עכשיו אני רואה שזה נהדר לקשר בין שני הילדים.

אני שמחה על הקשר הזה, הוא מרגש ומשמח אותי מאד.

זהו, זה אמנם בקטן,

החלקת האלוהים שלנו,

מקווה שהמסר יעבור לאוריקי,

ושהוא תמיד ידע לתת,

לכבד ולממוד מכל אחד.