אני אמא

אני, כידוע לקוראיי מורה.

מורה ותיקה,

כבר הרבה שנים במערכת.

בסך הכל, כל השנים אהבתי ללמד, אהבתי את התלמידים,

זכיתי ללמד, לחנך, לגדל, לטפח כמה וכמה דורות של תלמידים.

השנה קשה לי,

קשה במיוחד.

רק עכשיו אני חוזרת מהכיתה,

 אחרי שתלמיד

דחף עלי שולחן,

כואב לי-

פיזית

 ויותר מזה אני פגועה.

מאד פגועה.

כן לתלמידים יש זכויות,

ברור לי,

וצריך שיהיו להם זכויות.

אבל קודם כל,

לפני כל זכות יש חובות.

גם לי כמבוגר יש חובות ורק אחר כך זכויות...

אז אולי לבטל זה לא מאה אחוז נכון,

מה צריך לעשות זה להבהיר את החובות.

להביהר את העונש לאי ציות לחובה...

(גם אני כשאני חונה באדום לבן ... נקנסת...)

ורק זה שמילא את חובתיו יזכה לזכויות.

חייבים להגן על תלמידים, אין בכלל ספק,

אבל מי יגן עלי????

מפני אותם ילדים,

 שמרשים לעצמם לכנות אותי בשמות

 לזרוק לעברי שולחנות/כסאות/כריכים/מחברות וכו'

מי ידאג לבטחון שלי?

ולבטחונם של שאר תלמידי הכיתה??

אני אישית מחפשת כרגע את דרכי החוצה,

אני אמצא אותה זה ברור לי,

רק חבל שאחרי כל כך הרבה שנים,

אני אצא לשבתון ואחר כך לחיים אחרים עם כזה טעם רע בפה.

מתפללת שכשאוּריקי שלנו יגיע למערכת החינוך,

היא תראה הרבה יותר טוב.

אתמול, לפני שמונה בערב, אמרתי לאוּריקי שלנו שעוד מעט תהיה צפירה.

אנחנו אבא ואמא נעמוד דום, כמו חיילים. ואם הוא רוצה הוא יכול לעמוד איתנו.

אוּרי שאל למה, אז הסברתי שאנחנו רוצים לזכור את החיילים.

עוד אמרתי שמחר זה יום הזיכרון וזה יום עצוב.

אוּרי אמר שהוא לא רוצה לעמוד.

והוא לא רוצה להיות עצוב בגלל החיילים.

הוא רוצה להיות שמח.

בשמונה,

עם הצפירה, בדיוק כששרנו לאורי את "הילדה הכי יפה בגן" של יונתן גפן,

החלה הציפרה.

אבא ואמא עמודו,

גם אוּרי נעמד.

נתן לי יד.

נתן לאבא יד.

ואז הוא בקש ידיים.

ונגמרה הצפירה.

והתחלנו לראות את הטקס.

אוּרי אמר,

כשאני אהיה גדול אני אהיה חייל ושוטר.

 עכשיו, אני לא רוצה לראות זה עצוב, אני רוצה להיות שמח.

כיבינו את הטלוויזיה.

והשכבנו את הנפלא שלנו לישון.

אני עוד צפיתי, בתוכנית ועוד אחת ועוד אחת....

ואז הילד התעורר ובא להיות איתי במיטה.

כל כך היה כייף לחבק אותו. להרגיש אותו,

וזהו לא יכולתי יותר להרדם.

בכל רגע ורגע אמרתי לעצמי,

הלוואי שכבר יהיה שלום ושקט בארץ הזו.

זוכרת אותם,

ומתפללת שיהיה כאן כבר שקט.

החלטתי אמא אורלי לכתוב לך מכתב,

את אמנם האמא שלי,

אבל אני כותב לאורלי כשהיתה קטנה...

אז ככה,

אני יודע שאני מאד עקשן,

אבל גם לך לא חסר,

אני שומע איך סבתא מתווכחת איתך.

את  בת שנתיים בערך, גרה עם סבא וסבתא באיטליה

היום יום ראשון,את קורעת את המוצץ,

וסבתא אומרת לך אין מוצץ...

את אומרת לה נלך לקנות

סבתא אומרת אין החניות סגורות...

את דורשת ללכת לראות...

כשאת רואה שאכן החניות סגורות והמוצץ כבר קרוע,

את למעשה נגמלת מן המוצץ...

גם אני לאחרונה פחות ופחות צריך מוצץ,

רק כשאני מאד עייף או עצבני.

את מאד אוהבת לשחק עם סבא,

מאד אוהבת לבנות איתו בלגו,

יש לך המון לגו,

וסבא יושב איתך על הריצפה ואתם יחד בונים...

סבא בונה בתים מאד יפה.

אמא גם אני אוהב לשבת עם אבא ואיתך לבנות בלגו.

 אני אוהב לבחור צבע מסויים ולתת לך או לאבא צבע אחר.

את מאד אוהבת לבוא לסבא וסבתא למיטה, לישון שם.

את מאד אוהבת את המיטה של סבא!!

מאד אוהבת חיבוקים מאד אוהבת להתקרבל במיטה במיוחד בשבת.

גם אני מאד אוהב... אין כמו המיטה שלך אמא!!

מוזר את יודעת?

אמא שלך  שהיא סבתא שרה שלי, קוראת לך  את אותם הספרים

שגם אני אוהב שקוראים לי,

את פניה ברנשטיין,

וביאליק,

ואיה פלוטו.

אבל את אמא תקראי לי גם הרבה ספרים אחרים.

את אוהבת ללכת עם סבא וסבתא למקמות שונים,

לים - זה אני עוד לא כל כך אוהב, אבל אולי השנה יהיה לי קל יותר.

לגני משחקים ופראקים - זה אני מאד אוהב.

סבתא סיפרה לי שמאד אהבת לראות תיאטרון בובות..

אותי עוד לא לקחו אבל הייתי בהצגה ומאד נהנתי.

אז זהו אמא,

את תגדלי ותהיי לי לאם, וחברה,

את תשמרי עלי ותגני עלי, כמו שסבא וסבתא שמרו והגנו עלייך.

מבנך האוהב,

אוּריקי