אני אמא

ים אחד...

אוריקי שלנו יהיה גדול גדול...

ילך לגן גדולים.

ויום אחר כך לכיתה א'..

ועוד כמה ימים אחר כך..

לתיכון, צבא, אוניבסיטה....

יום אחד...

אורי יגמל מהטיטול,

והמוצץ...

ויגמר גיל שנתיים ...

(אמרו לי שזה לא כל כך נגמר  )

יום אחד..

יהיה לי את האומץ לעזוב את מערכת החינוך.

לעשות לעצמי.

לא להיות עצובה מתוסכלת וכועסת,

בגלל העבודה כל היום.

הלוואי שיגיע היום הזה מהר מהר.

לא יכולה יותר.

יום אחד

תסתיים לה המשכנתה.

יום אחד..

אסע להודו,

(זו היתה התכנית לפני שהכרתי את אבא הריתי ואוריקי נולד...)

אקח את אבא ואורי

לניירובי..

ניו יורק...

רומא..

יום אחד...

אפרוש כנפיים..

יום אחד ...

רק שיגיע כבר היום אחד הזה...

בדרך כלל הבלוג הזה הוא בלוג מלא אופטימיות אהבה ואושר.

ואכן.

אנחנו אופטימים אוהבים ומאושרים.

בזמן האחרון מאד קשה לי בעבודה. האמת שזה מתחילת השנה,

אני זועקת לעזרה ועזרה אין,

אני צורחת הצילו ... אבל מרגישה שמיד מפילים עלי עוד תיקים.

אני מרגישה שלי כבר אין מקום במערכת החינוך.

די, אחרי 22 שנים אין לי כוחות יותר.

לא להנחתות,

לא לתלמידים,

לא להורים שלהם,

לא לצוות ש"כאילו" הוא הכי בעולם.

לא להשתלמויות.

לא לכתיבה של תוכניות עבודה,

ובעיקר אין לי כוח להגיע הביתה הרוגה והרוסה.

מושפלת וכאובה (פיזית ורגשית),

חסרת סבלנות.

עם סוכר לא מאוזן.

כל זה כמובן משפיע על כל מה שקורה כאן בארמון שלנו.

אני חסרת סבלנות...

  אורי מגיב מיד.

  אבא מגיב מיד.

אני לא מריגשה טוב.

  אבא נלחץ מזה...

  אורי נלחץ מזה.

אני לא מתפקדת,

  הבית נראה בהתאם.

בסוף השנה אני יוצאת לשבתון.

אני כל כך רוצה לפתוח לעצמי דלת לעולם אחר.

כל כך רוצה לא לחזור למקום שלא טוב לי בו.

אילו רק היה לי כדור בדולח שהיה אומר לי -

היי תעשי כך וכך ותצליחי.

לאורי יהיה אוכל, לאוצר לא יחסר כלום.

אבל אין כזה, והדרך היחיידה זה לקחת סיכון.

ברור שאני צריכה ללכת-

לכבוש יעד חדש.

להיות טובה במשהו אחר.

הלוואי שידעתי במה.

הלוואי שידעתי שאכן אצליח.

לסכם שנה??

לסכם עשור??

לסכם...

אז ככה.

סיכום לעשור שחלף לו נורא נורא מהר...

כמה נקודות ציון חשובות:

התחתנתי והתגרשתי.

התחלתי לנהוג על אמת.(למרות שרשיון יש לי כבר מלא מלא זמן)

הוגדרתי כמתוקה... (אישור על היותי אדם מתוק אני מקבלת בכל בדיקת דם.)

הורדתי משהו כמו 20 ק"ג..(לא, אני לא רזה רק שהייתי הרבה יותר שמנה.)

קשרתי קשרים עם אנשים - ניתקתי קשרים אחרים. (לא רוצה קשרים שמזיקים לי.)

צמחתי שיער לבן.. (והרבה - אבא קורא לזה בחיבה גוונים.)

החלפתי אי אלו מחשבים. (ועכשיו חולמת על לאפ טופ... יש למישהו המלצה?? לא יקר, אמין, וקל מאד במשקל..)

הכרתי את עולם הבלוגים.(תמיד אהבתי לכתוב, יש לי עד היום יומנים מגיל 12.)

אבל שיא השיאים של העשור הזה לכל הדעות זה...

הכרתי את אבא.

  הריתי.

    ילדתי.

     זכיתי להחוויה הכי מופלאה בחיים. להיות אמא.

ומה לעשור הבא???

מה לחיים בכלל??

לעזוב את מה שאני עושה כיום (נמאס לי ממערכת החינוך.)

לשמור על איזון עם הסכרת.

לעבור למקום שבו אשמח לגדל את אוּרי (כאן בירושלים זה ממש לא זה)

לראות את אבא שמח, מאושר, כובש יעדים.

וגלולת הכותרת:

לראות את אורי בצמיחתו בהפיכתו מתינוק - לילד - לנער - לאיש.

לדעת שהוא מאושר.

לדעת שהוא מצליח.

לדעת שהוא אהוב.

ואוהב.

לדעת שהוא יודע שהשמים הם הגבול.

שאני ואבא כאן לתמיד.

אז,

עשור חדש טוב.

שנה אזרחית מוצלחת.

וגם שבוע נהדר למי שבא לבקר כאן.