אני אמא

הבלוג שלי כולו הוא..

הפעם הראשונה ש...

הפעם הראשונה שאחזתי בו אחרי שנולד,

ועוד לפני האוטראסאונד הראשון שבו היה דופק,

הפעם הראשונה שאוּרי קרא לי אמא,

הפעם הראשונה שיצאתי לעבודה אחרי שהוא נולד,

הפעם הראשונה שאוּרי חייך.

הפעם הראשונה שהענשתי את אוּריקי.

הפעם הראשונה שאורי שר לי אמא יקרה לי.

הפעם הראשונה שקנינו נעלים, וסנדלים...

הפעם הראשונה שאוּרי הסתפר.

הפעם הראשונה שהוא נשאר אצל המטפלת.

הפעם הראשונה שאכל צ'יפס,

הפעם הראשונה (ובנתיים גם האחרונה...) שאוּרי עשה קקי בשירותים...

הפעם הראשונה שאוּרי נפל.

כל כך הרבה פעם ראשונה ב-879 ימים (אבל מי בכלל סופר???  )

ברור לי שיש לי עוד הרבה פעם ראשונה...

של גן גדולים,

של גן חובה,

של ללכת לישון אצל חבר,

של כיתה א' ותיכון,

ובר מצווה,

וחברה ראשונה,

והנייד הראשון, (בטח יהיה כזה שגם מכין קפה, מקפל את הכביסה ומכניס לארון )

ורשיון הנהיגה,

ותעודת זהות,

וצבא...

והטיול הגדול,

ואוניבסיטה...

ומי יודע מה עוד צופן לו העתיד.

ואני כנראה עוד אזיל הרבה דמעות התרגשות

של פעם ראשונה.

שבת שלום!!

לא בטוח שזה מה שהתכוון הנושא החם, אבל זה היה לי טריגר לפוסט....

נסענו לנו לארבעה לילות למלון גני דן באשקלון מלון נחמד מאד במיוחד עם ילדים...

כתבתי משם פוסט דרך הטלפון וכל מה שיצא זה הכותרת...

לא מספיק שלוקח לי שעה להקליד בסלולרי - זה גם לא מצליח.

לא פייר!!

אוּרי אומר שהיינו בבית בלון-

ומה שהוא עשה שם זה שיחק בגי'מבויי.

ואכל בחדר אוכל.

ונסע לגן אומי אשקלון (היה שם הפנינג נחמד למשחקי ילדים- אבא אומר שזו מחאה כנגד משחקי המחשב)

ואנחנו אוּרי ואני שחקנו בחישוקים ורצנו בדשא מה שהכי הרשים את אוּריקי היו הכלבלבים של sos חיות.

אוריון סירב להכנס לבריכה, הסתפק בבריכת כדורים ומתנפחים, במטבח, ובמכוניות המשחק.

אני סוף סוף תכננתי לעצמי איזה מסאג' כזה כייפי,

והופ חטפתי מגרנה כזו שכל מה שיכולתי לעשות זה מיטה שני אדוויל שקט וחושך, וכך הלך לו חלום המסאג'.

לים גם לא הלכנו כי... היינו ע"י הים בפרק הלאומי באשקלון וכל זמן שהיינו ליד הים אוּרי היה כל כך אומלל ומסכן, איך שהתרחקנו הבנאדם קם לתחיה....

אומרים לי שזה שלב, והוא ילמד לאוהב ים ובריכה. אני אם ככה מחכה.

היה לנו באמת נחמד, אומנם מלון לילדים עם המון רעש ילדים

אבא הגדיר את זה מלון שבו הילדים נראים מאושרים וההורים מותשים מלרוץ אחריהם....

 אבל....

איך אמרה משהי שפגשנו שם.. כנראה אנחנו עמוק עמוק במשפחתיות.

ערב נפלא!

אוריד תמונות מהמצלמה ואכניס לפוסט נפרד.

עוד מעט ישבו אבא נעם ואמא אביבה לראות את בנם לדקה אחת קטנה.

אחרי כל כך הרבה זמן דקה אחת קטנה.

לפני שהפכתי לאמא בכלל לא הבנתי את הקשר הזה, את כוחה של הורות,

את הרצון הזה להוריד את הירח בשביל הבן שלי - אם זה מה שיגרום לו אושר/הגנה/שמחה/בריאות/הצלחה.

לא הבנתי את העוצמה הענקית הזו, עוצמה שלפחות אצלי בכל יום ויום גדלה.

מן כוח כזה אדיר. מין רצון כל כך חזק להגן לשמור לתמוך.

לא מסוגלת לחשוב בכלל על התחושות,

הרגשות והמחשבות של הוריו של גלעד שליט - על נעם ואביבה שליט.

לא יכולה לחשוב על הלילות,

                         על ימי החול 

                         החגים

                         השבתות.

היום כשאני אמא בעצמי אני בטוחה שצריך לתת כל דבר בעולם

כדי ש-

הילד הזה, הנער הזה, האיש הזה, יהיה בבית.

הלוואי שהקלטת הזו היא אות מבשר על חזרתו הקרובה של גלעד הביתה.

הלוואי שהקלטת תתן למשפחת שליט כוח לעוד ימים של צפיה (אלוהים שרק לא תהיה ארוכה מידי).

הלוואי ....

חג שמח ושבת שלום,

ולמשפחת שליט, חיבוק גדול מאיתנו פה בירושלים.

השעה 16:10

ראיתי עכשיו את הקלטת.

הוא חי!

זה מה שחשוב גלעד שליט חי!

 מדבר ברור,

  קורא,

   עומד,

    מחייך חיוך קטן.

     עייף מאד עייף.

הבטן התהפכה לי, הרגשתי צמרמורת, ודמעות זלגו מעיניי.

עכשיו...

שרק יבוא כבר הביתה!

חג שמח!