כל כך מרגש לראות ילד גדןל אל מול העיניים.
אורי שלנו גדל.
חברים באים והם נכנסים לחדר שלו סטגרים דלת... ומשחקים.
ואני תוהה,
לאפשר דלת סגורה?
לא לאפשר?
מה האג'נדה שלי בנושא?
ברור לי שהוא זקוק כבר לפרטיות שלו עם החבר,
ברור לי שזה חלק מהגדילה.
אבל יחד עם זאת,
מה מתרחש שם מעבר לדלת (אני מאמינה שכלום.)
ולמה הדלת צריכה להיות סגורה?(כי הוא כבר בגיל שרוצה פרטיות.)
אז אני מאפשרת, ומדיי פעם דופקת בדלת להביא נישנוש, של פירות חתוכים.
ובאותה הזדמנות מציצה.
מאפשרת פרטיות ומפמפמת כל הזמן שאין סודות,
שאמאבא שם כדי לשמוע ולעזור בהכל,
שלא שומרים דברים בבטן, כי אחר-כך זה כואב.
הוא כבר לא כל כך רוצה ללבוש בגדים שאני קונה לו,
ולא רוצה לבוא לבחור לבד.
הבגד הזה-
מכוער,
ההוא של בנות,
וההוא לא טוב.
הבנתי אמרתי לאורי,
אתה גדל, רוצה לבחור לעצמך את הבגדים, מקובל עלי.
ואשמח לבוא איתך ושאתה תבחר.
אבל הוא לא מוכן,
מצידו מה שיש בארון זה בסדר, אבל הוא כן רוצה להתלבש יפה כמו באופנה של ילדים בגילו,
ומה לעשות שהבגדים בארון נהיו קטנים.
אז אמרתי לו,
יש לך שתי אפשריות,
האחת-
לבוא האיתי לבחור ולמדוד (אוף אבל אני שונא חניות בגדים ואני שונא למדוד)
אפשרות שניה-
ללבוש מה שאני קונה לך (אוף אבל את לא מבינה באופנה שלנו.... את כל פעם קונה דברים שהם לא באופנה).
כן גיל ההתבגרות כבר כאן דופק בחזקה בדלת.
אין ברירה אלא לתת לו להכנס ולחבק אותו,
להתמודד איתו,
ולדעת שהנה זה כאן ואנחנו נשרוד את זה.
ובמקביל,
הילד עדיין אוהב התפנק על אמא.
ולבוא למיטה שלנו בבוקר שבת.
ולאפוטת איתי,
וארוחות שבת משפחתיות...
אז נוצרת כל שניה כי אני יודעת שזה לא לעוד הרבה זמן.
אז רגע בא לי לצרוח
אורי חכה רגע אל תגדל לי כל כך מהר! תשאר עוד קצת תינוקי שלי.
ושני רגעים אחר כך, אני
יודעת שזו דרך העולם, והילד גדל,
בונה חיים משלו, טעם משלו העדפות משלו.
והתפקיד שלי קצת משתנה...
הלוואי שאדע שאני עושה את הדבר הנכון.
כייף לחזור לכתוב.
תחשבו טוב יהיה ממש טוב,
אורלי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא של אוּרי