אני אמא

1. היום היתה לי בדיקת emg. זו בדיקה של מוליכות עצבית ביד.

    הבדיקה היתה תקינה לחלוטין. 

    פחדתי מהבדיקה הזו כי אמורו לי שהיא כואבת... אז נכון היא באמת לא נעימה אבל באמת בגדר הסביר.

2. בוטלה לי עבודה אחר הצהרים אז נחתי לי.

3. המורה לספורט של אורי סיפר לי שהוא עובד קשה,

    שלמרות שכל הצד הפיזי הוא לא הצד החזק שלו בחר אורי להיות איתו בשעת חוויה במשחקי כדור.

    היה לאורי קשה והוא התגבר על הקושי והמשיך לשחק. זה לא מובן מאליו לילד שכל כמעט ולא משקיעמאמץ

    התחום הלימודי, וכשזה מגיע לתחום הפיזי... ואני שמחה שהוא בוחר שוב ושוב להתנסות.

    אני מקווה שהוא ילמד להנות מעצם המשחק ושהניצחון יהיה לו לבונוס אבל לא המטרה.

4. חברה טובה שלי באה אליי לזמן קצר, תמיד כייף לי לראות אותה  ולצחוק איתה.

     לדבר איתה ולשמוע ממנה. לימורי אנחנו אוהבים אותך מאד!!!  (מתי את באה??)

5. נפרדתי ממנה בצחוק והמון חיוכים, יכול להיות שהשכנים חושבים שהשתגעתי לגמרי.

6. פגשתי היום ברכבת אמא לארבע תלמידים שלי. לא ראיתי אותה המון שנים, היא סיפרה לי

    שילדיה גדלו נשאו ושלושה מהארבע הם הורים לילדים העצמם, והרבעי גוייס לגולני ועושה שם חיל,

    כל כך התרגשתי ושמחתי לפגוש אותה ולהתעדכן בתלמידיי הבוגרים.

זהו להפעם,

תחשבו טוב יהיה טוב!

אורלי

רץ בפיס בוק פרוייקט של מאה ימים בו בכל יום כותבים 5 דברים טובים לאותו יום.

אז בא לי גם.

והחלטתי לעשות את זה כאן.

מתחילה היום...

לפי הכללים שלי...

 אכתוב כאן ואשתף בפייס.

או

אכתוב בפיס..

אכתוב עד חמישה דברים טובים.

1. טיילנו לנו היום בבית גוברין, ראינו המון המון כלניות אדומות מבהיקות,

    חגיגה לעיניים וללב.

2. הצלחתי להביא את אורי למצב שיסביר לי למה חרקים כל כך מפחידים אותו.

    (הם מגיעילים ומעבירים מחלות...) וכל זה בלי כעס ושיפוטיות כלפיו.

3. למרות שאורי כעס ובכה המשכנו בטיול והצלחנו להוציא אותו מהפינה אליה נכנס.

4. לכמה שעות לא כאב לי כל הגוף. זו תחושה נפלאה ...

5. אכלנו ארוחת צהרים בפונדק של אלביס בנווה-אילן, היתה שם כרגיל מוזיקת אלביס נפלאה ואהובה.

זהו להפעם,

תחשבו טוב - יהיה טוב!

אורלי

עוד אחד מגיבורי שנות הנעורים שלי הלך לעולמו.

שמעתי אותו המון.

אני עדין שומעת אותו הרבה.

Space Oddity

My little China Girl

Ashes To Ashes

Wild Is The Wind

ועוד רבים וטובים.

הבקר בדרך לבית-ספר שלאורי הקשבנו לשירים שלו,

אורי .. ילד שנות האלפיים..

שמייד מביע דיעה כשזו לא מוזיקה לטעמו לא אמר מילה...

לא יודעת מה זה אומר עליו מה זה אומר על דיווד בואי,

יודעת שאני אוהבת את השירים האלה.

בחזרה הביתה, חיברתי את הטלפון לרדיו של האוטו, 

צועק.

כמו אז כשהייתי בת שש-עשרה.

נכון זה היה אז ווקמאן עם קסטות (עוד לא ידענו את המילה קלטת.)

אז כמו עכשיו ישבתי באוטו (לא אז לא נהגתי אז ישבתי בחדר שלי בבית הורי)

המוזיקה צעקה ואני צעקתי איתה.

נהנתי...

חשבתי לעצמי,

גיבורי נעורים שלי הולכים ונעלמים.

פרדי מרקורי.

ג'ים מוריסון.

ועכשיו דיוויד בואי.

יחד עם אהוד מנור.

אריק איינשטין

ועוד רבים וטובים...

זה אומר שאני מתבגרת,

זה אומר שאני משתבחת,

זה אומרת שדור חדש של מוזיקה מציפה את העולם,

מוזיקה שאני פחות מתחברת עליה...

והבן שלי מאד אוהב אותה.

זה כנראה נקרא פער הדורות..

אז לזכרו של של דיוויד בואי

ולזכר שנות הנעורים שלי

ולזכר הימים שהיתי יושבת לי וצורחת את המוזיקה בקולי קולות.

זהו להפעם,

תחשבו טוב יהיה טוב.אורלי