אני אמא

אנחנו נהנים בחול המועד  הזה.

ביום חמישי היינו בקרקס האש והמים, מאד מאד נהננו,

אני וגם אורי ואבא נשארנו פעורי פה מהיכולת לאקרוטבית,

מהיכולת הפיזית של אנשים.

אחר כך הסתובבנו בתחנת הרכבת הראשונה פה בירושלים,

המון המון אנשים היו שם.

לי היה מאד מאד נחמד ומרגש לפגוש חברה מן העבר,

יחד עבדנו במוזיאון ישראל לפני מעל ל-30 שנה, כששתינו היינו סטודנטיות.

הפתיע אותי מאד שהיא זכרה וזהתה אותי.

למעשה הזמנו כריסים ליום ד' בארבע אחר הצהרים,

אבל בגלל הפקקים וחוסר האירגון שלנו הגענו רק בארבע וחצי...

בכניסה אמרו לנו לאין טעם להכנס כי הפסדנו כבר חלק גדול,

ושנוכל להכנס להצגה מאוחרת יותר בשש וחצי.

שאלתי אם נוכל להמיר את הכרטיסים ליום למחרת,

וקופאי אמר בחיוך גדול שאין בכלל בעיה...

שנבוא מתי שנרצה פרט לארבע ששם שאז יהיה עמוס.

די הופתעתי מהיחס המקסים שלהם.

ושוב הוכחתי לעצמי ש...

שווה לנסות - מקסימום נצליח!

אתמול אבא נסע לבקר את איל,

אורי ואני היינו יחד במגרש המשחקים המקסים שבנמל.

אורי כל כך נהנה שם.

מטפס מתנסה מתנדנד מוציא מרץ ומתחבר עם כל מיני ילדים אחרים.

מרתק לראות איך ילדים מהר כל כך מחברים ומשחקים יחד.

זהו,

יש עוד כמה ימים.

נמשיך להנות....

ממש ממש לפני החג.

השנה הבית שלי לא נקי.

בין כאבי רגלים לוירוס בטן,

והיום נפילה רצינית, הבית שלי לא נקי.

את השבת האחרונה ביליתי במיטה,

אבא נסע עם אורי לבקר את איל, ואני היתי במיטה.

אחר כך חזר נח ויצא איתו לשחק כדורגל

ואני עדיין במיטה,

בוכה כי כל מה שרציתי זה קצת מנוחה מהכאב.

היום כבר קמתי בסדר,

בטיפשותי לא אכלתי מספיק,

יצאתי עם אורי לקניון לכמה מתנות וסידורים,

הסוכר צנח לי,

ואני נפלתי, אורי שהחזיק לי את היד נפל איתי יחד.

הרגל נחבלה, ובקרסול נקע.

לא ידעתי עם לצחוק מהפדיחה או לבכות מהכאב הכל כך חזק ברגל.

וממש אבל ממש לא היה לי כייף.

ברוח הפוסט שבו החלטתי שאני עושה הכל בשמחה ואהבה,

הלכתי עם אורי ואבא לסרט מקסים - מר פיבודי ושרמן

סרט לו קיבלנו כרטיסים מדודה של אורי,

מאד נהננו,

זה לא היה סרט בתלת מימד, והגעתי למסקנה שאני מעדיפה

סרטים בדו-מימד, אולי זה עיניין של גיל - אורי חלק עלי נמרצות.

זהו,

שיהיה לכולם פסח שמח,

והמון אביב.

שיהיה עליז,

וחם ואוהב.

יהיה כשר (למי שזה חשוב)

ורק בריאות וטוב לכולם.

הכנתי לארי ולי לאכול פאנקייק.

אורי בקשב שאסים לו מייפל על הפנקייק שלו.

שמתי לו, והוא החליט להוסיף עוד קצת לעצמו.

ואז..

נשפך לו המון מייפל על הצלחת והשולחן.

אני... התעצבנתי וכעסתי,אפילו צעקתי.

כן אני יודעת, זה לא היה בכוונה,

ואם הוא לא ינסה הוא לעולם לא ילמד לשלוט ביד ובבקבוק.

ובעצם לא קרה כלום, רק מייפל שנשפך.

אורי התחיל לבכות, הוא נבהל מזה שנשפך המייפל ונבהל מהתגובה שלי.

גם אני נבהלתי מהתגובה שלי,

למה לכל הרוחות אני מוציאה עצבים ותיסכולים על הנסיך המדהים הזה שלי,

והוא באמת ילד נהדר, שכל כך עוזר ועושה ומשתף פעולה.

שניה אחרי שכעסתי לקחתי אותו אלי חיבקתי חזק והתנצלתי כי באמת...

הנזק לא היה כל כך נורא!

ואני אומרת לעצמי עכשיו,

פרופורציות!!

רק פרופורציות.

למה כל כך כעסתי?

למה הגבתי ככה?

כמה טוב שמיד התאפסתי ולקחתי אחריות והתנצלתי.

מקווה שאורי יזכור מכל זה ש...

גם אמא טועה.

גם אמא מתנצלת וזה נכון להתנצל.

גם אמא לפעמים מאבדת פרופורציות - אבל חוזרת לעצמה. 

ושאני מאד אוהבת אותו.

וזה הכל בסדר.

יום נהדר!